לעניות דעתי,
ברמה המטאפיזית, לא ניתן להוכיח שגוף האדם נועד להתכלות. איני בקיאה ברזי הטלומרים כמוך, יגור, כך שאוכל להגן על טיעון זה או אחר בקשר לשעוני הזמן של הפצצה המתקתקת שאנחנו כביכול, אך לעניות דעתי אפשר לנטרלה, או לפחות לסתור את טיעוני ההגנה שלה, כפי שיודע כל מדען טוב. אני חוששת שאני יורדת מהפסים הסבירים של דיון מהסוג ה'מדעי', לטובת האזוטרי, משום שזמננו קצר מכדי להסתמך על האורגניזם המסורבל והמתנהל באיטיות מחרידה והמתקרא אנושות, מלספק לי תשובות שיצילו את חיי בימי חיי.
אם אני חושבת על אחותי המסכנה, בשבט דוב המערות, שרטת עמוקה בירכה מפגיעת האריה, שתי שיניה טוחנות אגוז שהותיר סנאי במנוסתו החפוזה, ולשדה מחובר עולל גדל ראש, פרי אונס שפשע בה ספק אדם ספק חיה, נדמה לי שבסיסית, תסכים יגור שגופנו אינו שונה עד כדי כך. אלא מה, אחותי המיתולוגית כלל אינה תופסת עדיין כי רק בעוד אלפים ספורים תגור בבנין בטון מוגן, תשפץ לעצמה זוג טורי שיניים צחורות אצל הדנטיסט, ובית החרושת המעתיר 'סולגאר' גם יסדר בדמה נוכחות מספקת (לפחות על ניר המעבדה) של ויטמנים ויסודות קורט, כהתנסחות העלון.
כל האמצעים הללו סמויים עדיין מעיניה, ואת האושר, חלימה על דמות הפוטנציאל המוגשמת במלואה שלה כשהיא חופשיה מעונשי האדמה, היא תופסת במושגים מעורפלים שלא נוכל לתפוס אולי לעולם.
ייתכן, שיש בה תחושה עמוקה, תמצית הנשי מאז ומעולם - הידיעה שתמיד יש לפחות עוד דרך אחת ושהכל אפשרי. רק עידן או שניים מפרידים בינה ובין אותם אפשרים (קוראים כמו דרדסים) שיתנו בידה מפתח להגשמת חלומותיה. היא פונה בעצב לערימת האבנים שעליה למיין. עבודה רבה לפניה, כדי שתוכל לזכות בשכר יומה - בננה ירוקה ומאורכת, שלימים תיקרא שורש קסווה. פעם, לרגע, ראתה עצמה בחלום עטויה באוצר צח כלבנה, שלימים יקרא חולצה מכופתרת, אך כשהקיצה, נמחה כל שריד מזכרונה.
...כעבור אלפיים שנה
אותה אשה, בחולצת זארה ובמשקפי שמש אופנתיים של (אוי, אני חלשה בזה), יושבת בחדר העבודה הממוזג שלה, ומתופפת על המקלדת שלה בעצבנות. העובר שלה שוחה בכמות שמוגדרת על ידי הרופא כמועטת מדי. היא רוצה לידה טובה. כמעט השתכנעה שמגיע לה, ושעונשי הלידה ניתנים לפתרון ולעיקוף. למרות שהטכנולוגיה משרתת אותה בנאמנות, היא אינה מאמינה שמטרתה תוגשם במלואה. מושג קלוש לגבי לידה קלה המתאימה טכנולוגית לוריאציה של תנאי ההריון שלה, משחקת בתופסת עם הרהוריה. מילא, יש לי עוד כששים שנים לחיות, אומרת לעצמה האשה הנאה, בת השלושים, ופונה לעיסוק דחוף אחר. הלידה שלה, בכלל לא רעה במושגי התקופה. לרגע היא חולמת בהקיץ שהיא יולדת ללא כל כאב, קלה כנוצה, אך ברגע שלאחר מכן היא מתנערת מחלומה. אמנם, מטלות מועטת לפניה כדי 'לנקות את השולחן' לקראת הלידה, אך היא נזכרת בדודתה שילדה לפני שנתיים, והיא טרודת מחסור בשינה, תקשורת מקוטעת בלבד עם תינוקה, והיא מסוכסכת עם עצמה ולא לגמרי בריאה.
...כעבור שלושת אלפים שנה
אותה אשה, יפהפיה ומושלמת, מתבוננת בחיטובי ההריון שלה במראה שזימנה לפניה בתוך רגע בטכנולוגיה שנעלמה כרגע מעיינינו. למעשה, המילה 'טכנולוגיה' נדמה שהתנדפה מהמילון של אותה תקופה יחד עם שאר הפרדות נלעגות שמקורן בפילוסופיות ישנות, עבשות שאיש אינו מעיין בהן יותר. היא מתבוננת פנימה אל גופה, ויודעת שהכל כשורה. היא קבעה את מין העובר שלה, ובעוד התינוקת היפהפיה שלה ברחמה, שוחחה עמה ארוכות מדי פעם, בדרך שהתגלתה לפני מאתיים שנים בלבד לאנושות, אך דומה שמתמיד היתה שם, ליד התקשורת הרגילה, הישירה וליקוייה. כמו החשמל, אין איש מבין מדוע התבוששה להתגלות, וכיצד הסתדרה האנושות בלעדיה.
היא יודעת שלידתה תהיה פשוטה וקלה, במונחים של לפני אלפיים שנה, ושלפניה כמה מאות שנות חיי רווחה ועונג. חיות הטרף, העבודה, התשוקה לאיש ושאר עונשים קדומים, רחוקים מחייה שנות חושך. אך היא מוטרדת. לצערי, נעלמו ממני המושגים שנתפסים לתודעתה כפשפשים קטנים - צובטים ואז מניחים.
היא עצמה, לא יותר מאשר מטרד עבורי, אשת הביניים, אם תרצו. מוקדם יותר היום יצאה למה שנראה במושגינו כשחיית אויר מרהיבת עין. עת לנוח עכשיו. זמן חלום, הסגור בפני תפיסתי כגן נעול.
למרות התדמית שקל לצייר לי, כשתאנים אורגניות מצמחות מבית שחיי, הרי שאיני נוטרת לטכנולוגיה, אלא מביטה בצורותיה השונות ללא משוא פנים, כהבט מכונה אחת (בשר ודם) ברעותה. אמנם, בשר ודם לי, חמים ונוזליים למחצה, אך הם אינם שונים בתכלית ממופעיה הקרים של המכונה ההיא, יציר כפי. המכונה ההיא, נולדה בדמיוני, ונועדה לאפשר לי את החופש שאליו אני מייחלת, מכל מה שנתפס כמאיים. בגלל שאיני אלא תא במכונת השבט, המתקראת גם אלוהים, אני נתונה לחסדו. תלויה בזמן.
עם זאת יש לי אפשרות, כתא בודד, לערוך שינויים קטנטנים, דקים כמצמוץ, כדי שלא להיתפס בגלגלי המכונה. להתחמק שוב ושוב. האחרים אולי רואים זאת (הישרדותי עד כאן) כמהלך רגיל. אני רואה זאת כנס. ואל תשאל אותי איך. ממילא לא יועיל לאחר אוסף עובדות, מפה משומשת.
לעניות דעתי, האשה יכולה ללדת כאקט של רצון חופשי ובלתי אלים, גם היום כחלק מתהליך השחרור שלה מאותם עונשים ידועים שנכרכו כמשקולות אסירים לקרסוליה.
אתה אומר, יגור, שבעזרת הטכנולוגיה, מתארכת תוחלת החיים של תרבויות - טוב ויפה, אך מהי אותה טכנולוגיה אם לא יציר אמונתו של האדם? הלא הרעיון שבבסיס כל 'המצאה' טכנולוגית הוא הרוח שחזתה אותו, כך שה'טכנולוגיה', היא אותה הרשאה חוזית שכורת האדם עם סביבתו. ישנם חוזים מפעליים, של ועדי העובדים שאנו, שמאשפרים למסות אנשים לשרוד, ויש חוזים פרטיים.
השוק החופשי באמת מציע את המיטב שבטבע (נועה, אהבתי כל מילה) ובטכנולוגיה, למי שמוכן לשלם. מנסיוני, אתה תמיד יכול להרשות לעצמך.
|
תוכן התגובה:
|
