כשלקחתי אותם לחיסונים חששתי מהפן הבריאותי, בדקתי והתייעצתי בכל מיני מקומות, אני מפחדת ממחטים - אז פחדתי יחד איתם, אבל להגיד שכאב לי כאילו קיבלתי חיסון או שהיו לי דמעות בעינים - ממש לא, כשהם חולים אני מקווה שהם יבריאו ומבינה שקשה להם - אבל לא מרגישה את זה פיזית ממש. לא מבינה את החיבור הפיזי הזה שכולן מדברות עליו.
לא קשה לי ביום הראשון שלהם בגן, אני לא בוכה יחד איתם (המון אמהות מספרות שעמדו מחוץ לגן ובכו - כל כך זר לי!), אני כן בוכה מהתרגשות בטקסים, אני לא אדישה אם מישהו נופל אבל להרגיש או לחשוב "הלוואי שאני הייתי חולה והוא בריא", דברים שנתפסים בעיני כאימהיים, ממש זר לי.
אני כותבת בעיקר כדי להבהיר לעצמי, אני די בסדר עם עצמי אבל קצת עצובה בשבילם, שקיבלו אמא כזו. הם לא מכירים אחרת, כותבים לי מכתבי אהבה והם ילדים מקסימים, אבל נולדו לאמא שאוהבת חלש. משהו שאני צריכה לעבד.
|
תוכן התגובה:
|