הבוקר דיברתי עמה, וסיכמנו שתכתוב בקרוב את הסיפור המלא, כדי שגם פירור המציאות הזה יצא לאור, יידון ויקורצף. לא אלאה, אך לאור דופק עוברי נמוך (65, איני מומחית), הוחלט להבהיל את ד לניתוח חירום בהרדמה מלאה. תוך דקות היה התינוק בחוץ, אפשר 9-10 (כלומר, בדיעבד, לא דיוק מחשיד למצוקה עוברית קשה, אך מי יודע). אך זה לא העניין המרכזי. ד., האמא, הועברה לחדר התאוששות. האב ניסה לבקש בכל לשון להיות לצדה עם ההתעוררות אך נדחה. ד. הושארה לבדה להתאושש. כשהתעוררה, היתה לבדה, לבד מאח לא סימפטי, שהזריק לה לירק חומר נגד כאבים. (השריר המוזרק כאב ימים רבים אחרי, ונשאלת גם השאלה האם לא ניתן היה להזריק לוריד, שהיה פתוח ממילא). כשביקשה לדעת מה עם התינוק - לא ידע לומר לה, שלא לדבר על אפשרות לראותו. כשביקשה שבעלה יהיה איתה נענתה בסירוב. הסיבה היתה, לדבריה, שהיא אינה לבד בחדר ההתאוששות. כשאמרה שכואב לה - הוסבר לה ולא בנועם שקיבלה חומר משכך. כך, אבודה לחלוטין, נאלצה לבלות כשעתיים, לבדה, את ההתאוששות מהניתוח. מאחר שהיא חובשת משקפיים, ואלו כמובן הוסרו ממנה מבעוד מועד - נשללה ממנה גם מעט ההתמצאות במרחב שיכלה אולי לסייע לה במשהו. ונשאלת השאלה: האם בבי"ח מהמתקדמים בישראל, צריכה אשה לעבור חוויה כה קשה ובודדה בהתאוששות מקיסרי? מדוע כשהיא חוזרת להכרה איש אינו יכול לחבק אותה חזרה אל העולם? האם קשה מאד לדאוג שמשקפיים (עיניים, עבור רבים מאיתנו) המוסרות לפני ניתוח, יוחזרו מיד עם החזרה להכרה? לא שמעתי את כל הסיפור, מתי הורשתה להחזיק את תינוקה לראשונה ומתי הוחזרו המשקפיים, אניח לה לכתוב בעצמה את הגרסה המלאה. קשה, כואב ובודד. וכל-כך מיותר. עוד קטן לפני פיזור: כשביקשה לדעת את הסיבות לעריכת הניתוח בחירום (הבחורה התכוננת ללידה פיסיולוגית, עבדה עם אפי-נו ועשתה הכנה), סירבו הרופאים להסביר במדויק. נאמר שמאחר שהתינוק בסדר, לא עוסקים בסיבות. המלצתי בפני ד. לשלוף מבעוד מועד את התיק וללמוד מה בדיוק היה. כשהתחננה בפני האחיות לומר לה, הסבירה לה אחת חמודונת שלפעמים התינוק שם יד על יד, ואז יש בעיה בשמיעת המוניטור. אין גבול להתקלות. ולגבי הרלוונטיות לשאלתך הפותחת את הדיון, דני: כנראה שצריך גם להתכונן להתאוששות מניתוח בהרדמה כללית. הרבה איחולי הצלחה וקלות, ולמי שלא ידע את הדיון הקודם, רק לפני ארבעה חמשה עמודים דנו בשאלה העקרונית של קיסרי בעכוז.
|
תוכן התגובה:
|