|
11/8/2002 18:24
|
דנה
|
מאת:
|
|
קיסרי באיכילוב
|
כותרת:
|
לפני שלושה שבועות בדיוק עברתי ניתוח קיסרי דחוף באיכילוב.
לפני שאספר את "החויה" שעברתי ברצוני לציין כי עברתי הריון נפלא וחרף החששות הרגילות, שכל אחת חשה ממהלך הלידה, חיכיתי כבר בקוצר רוח ללידה, והרגשתי מוכנה ללידה (כמה שאפשר) החל מקריאה רבה על מהלך הלידה וכלה בשיעור אצל רותי. כאשר, ואולי כאן זו טעות שלי, על ניתוח קיסרי לא קראתי שכן לא העלתי אפשרות כזו על הדעת.
ואז, ב 21.7, כאשר אני בשבוע 40+2 הגעתי למיון, היו לי צירים כל 5 דקות, ולמעשה יצאתי מהבית לאחר שהיה לי דימום. הגעתי ביחד עם בעלי בשעה 5:15 בבוקר. האחות שקיבלה אותנו הייתה מאוד נחמדה וביקשה שנמתין עד שיתפנה מוניטור, כאשר התפנה מוניטור היא חיברה אותי ואני שכבתי רגועה ופתאום בעלי ראה שהאחות לא רגועה, הוא שאל אותה אם יש משהו לא בסדר והיא אמרה לו שכן, שהדופק נמוך (100). האחות בדקה את הפתיחה שהייתה 1 ס"מ ועם צוואר רחם עדיין סגור. מרגע זה התחלתי לדאוג, אם כי האחות בהחלט לא נלחצה אך דאגה לקרוא לרופאה, לאחר דקה שתיים, שבהן נתבקשתי לשכב על צד שמאל, אך גם זה לא עזר, העלתה אותי האחות לחדר לידה, כאשר אני עולה רק איתה ואת בעלי שלחו לטפל בבירוקרטיה. היא החזיקה לי את היד ואמרה לי לא לדאוג והיא עצמה פעלה במהירות אך לא בלחץ.
בחדר לידה הגיעו שתי מילדות וכן הרופאה שראתה אותי במיון, בעלי עדיין לא הגיע. הן שאלו אותי על ההריון והסתכלו בקלסר הבדיקות ממהלך ההריון והלבישו אותי בחלוק. ראיתי שהן מודאגות, מצד שני הן דיברו איתי והסבירו לי מה הן עושות, וכן הרופאה בינתיים חיברה אותי לעירוי, שלפחות בתחילה היה אמור להיות בו איזשהו חומר שאמור היה לעזור למצב (אינני יודעת בדיוק מה שכן איני בקיאה במונחים הרפואיים).
באותו זמן בעלי הגיע ומלראות אותו ומהלחץ התחלתי לבכות. ובו בזמן אמרה לי המילדת שינסו להעלות את הדופק, אך אם לא יצליחו יצטרכו לנתח. אני חייבת להגיד שלמרות הפחד שאפף אותי והתחושה שאני נמצאת בסרט (משהו כמו סצנה מתוך ER), עדיין לא האמנתי שזה יגמר בניתוח.
אל החדר נכנסה רופאה אשר ניסתה באופן וגינלי להעלות את הדופק וכן לנסות לעזור במחיקת צואר הרחם. היא שאלה אם אני עם אפידורל וכאשר אמרו לה שלא היא התפלאה איך אני שוכבת בשקט כאשר הפרוצדורה שהיא עושה כלל לא נעימה ואף כואבת.היא הצליחה להעלות את הדופק ל 140 אך ברגע שהיא הוציאה את היד הדופק צנח ל 65.
באותה שנייה פשוט העיפו אותי החוצה תוך שהם מחתימים אותי על אישורים בקשר לניתוח שהשד יודע מה הם היו, ונותנים את משקפי הראיה שלי לבעלי, אשר שאל אם הוא יכול להיכנס ונענע בשלילה.בחדר הניתוח הפשיטו אותי מהחלוק. שכבתי ערומה, רועדת מקור ולא רואה כלום שכן הייתי ללא המשקפיים. הרגשתי משהו קר מאוד על הבטן שאני מניחה שזה החיטוי אך לא נאמר לי דבר. לאחר מכן אמרו לי שארגיש רק את הכאב של הכנסת הקטטר וברגע שסיימו לומר זאת אכן הרגשתי כאב. אינני יודעת אם הייתה זו רופאה מרדימה או אחות, אך היא ליטפה אותי בראש ואמרה לי להרגע ולנשום עמוק ושהכול יהיה בסדר, ושלא אבכה כדי שאצליח לנשום את החמצן. הדבר האחרון שזכור לי היה פחד (אמנם לא רציונלי אך בכל זאת) שבשל הבכי לא אצליח להרדם וארגיש את כל מהלך הניתוח.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא ניסיון לפקוח עיניים ולהתעורר, כאשר אני מנסה לעכל מה קרה לי ואיפה אני נמצאת. בשל הטישטוש והעדר משקפי הראיה שלי לא הצלחתי להבין אם אני עם עיניים פקוחות מנסה לקלוט איפה אני, או אם אני אם עיניים סגורות נאבקת לפקוח אותן. בנוסף ניסיתי בקושי רב לדבר, בבליל של דברים שאלתי מה קורה, ומה עם הילדה, ואיפה בעלי וכן שכואב לי. חזרתי על הדברים כאשר הדמעות זולגות לי ואני לא יודעת אם יש שם משהו ואם שומעים אותי בכלל. לאחר כמה זמן (אינני יודעת להעריך כמה בשל הטשטוש) ניגש אלי משהו מאוד לא סימפטי (אינני יודעת אם היה אח או רופא) ואמר לי שיתן לי משהו נגד כאבים ובאותו רגע הרגשתי כאב חד בירך. המשכתי למלמל שכואב לי והוא אמר בכעס שנתן לי משהו נגד כאבים. שאלתי מה קורה ואיפה הילדה והוא ענה לי שאינו יודע, רק לאחר מכן הוא חזר (שוב אינני יודעת לאחר כמה זמן) ואמר שהיא בסדר. ביקשתי שבעלי יבוא והוא אמר שהוא לא יכול להיכנס שאני לא לבד כאן ולאחר מכן הלך. כל שאני זוכרת הוא ניסיון לראות ולהבין מה קורה וציפיה אינסופית שזה יגמר כבר.
שכבתי בהתאוששות פרק זמן שלא יכולתי להעריך אך נאמר לי שהיה בערך שעתיים. לפני שהוציאו אותי הגיעה מתנדבת אשר ליטפה אותי ואמרה לי שהכל בסדר ושבעלי מחכה לי אך אינו יכול להיכנס ושכבר אני אצא משם.
קשה לי לתאר את התחושה שחשתי. אמרתי לבעלי שהמקבילה היחידה שעלתה לי לראש כאשר הייתי בהתאוששות הייתה התחושה שחשתי כאשר עברתי תאונת דרכים בזמן השירות הצבאי שלי, אז איבדתי את ההכרה והתעוררתי כאשר הגיע האמבולנס, הייתי לבד וניסיתי לעכל מה קורה.
לא הצלחתי להבין מדוע התאוששות צריכה להיות כזו. כל התאוששות מכל ניתוח שלא יהיה, ובודאי ניתוח שהינו חלק מתהליך של לידה שהינו ההפך הגמור ממחלה, לא צריכה להתנהל כך. במשך כמה ימים כל שחשבתי עליו היה שאני לא מסוגלת לחשוב על עוד הריון לא בשל הכאבים (שהם כלל לא דבר זניח) אלא מפחד ששוב אעבור חויה כזו. לא הצלחתי להבין למה הייתי צריכה לצאת עם טראומה כזו. אינני יכולה להתוכח עם הדחיפות של הניתוח שכן אין לי את הידע, כמו כן הדבר החשוב ביותר הוא שהילדה תהיה בסדר, אבל תהליך ההתאוששות היה פשוט לא אנושי. בהחלט אפשר היה לרכך את הדברים וזאת ללא שום מאמץ רק לדאוג לכך שהפנים הראשונות שאראה יהיו אלה של בעלי ולא של אותו רופא/אח לא סימפטי כאשר אני שוכבת לבד וחסרת אונים מנסה לעכל את מה שקרה ולא יודעת מה מצבה של הילדה.
גם המפגש עם הילדה שנולדה לי היה קשה, לקחו כמה שעות עד שבדק אותה רופא ויכולתי לראות אותה, ובשל המעבר החד בין ההריון ללידה קשה היה לי לעכל כי בעצם יש קשר בין מה שעברתי לבין הגוזל ששוכב בעריסה.
לעניות דעתי חלק בלתי נפרד מרפואה הם יחסי האנוש. אמנם אנשים אלו רואים עשרות יולדות ביום, אך לכל יולדת זוהי חויה ראשונית (גם אם זו לא לידה ראשונה), לא מדובר במשהו שהיא חווה יום יום. לא די בדאגה לידע ולציוד המקצועי, אלא צריך לשים לב גם ליחס שניתן לאנשים, שכן מדובר על אנשים (או נשים במקרה זה) ולא גופות.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
