לבי לך,
מזל-טוב וכל טוב להולדת תינוקך מחד, ומאידך - רמון לנחמך על החוויה שעברת.
תראי, אני יושבת כאן, מצד אחד של מקלדת ומסך, ואין לי זכות לשפוט את סוג הלידה שעברת, או לדרבן אותך לעלות על בריקדות. זו הלידה שלך, ואת היא המתמודדת איתה יום יום, במחשבה לפחות, כך לפחות נדמה לי.
תראי, על פניו, ואיני משפטנית או רופאה, נדמה לי שיש לך עילה לשקול, כפי שאמרה שרה, תביעה משפטית. בכל-זאת - אם רופאך אומר שאותו מוניטור שהחל את הסחרחרת תקין לחלוטין - נשמע שיש סבירות להשיג דיון רציני
אומרים לנו שידע הוא כוח. אבל איך אפשר להשתלט על ידע כה רב, ולהפעיל שיקול דעת אקוויולנטי בזמן לחץ? נראה שזה לא כה פשוט, אולי לחלוטין לא אפשרי.
בניגוד לקודמותי החכמות, איני מאמינה שניסיון מלאכותי להציב סדרי עדיפויות בתודעה הנו אפשרי - כאילו להתרכז באושר שבגידול התינוק, ולתת לחוויה שעברת להתגמד לאורו. כבני אדםם אנו יכולים להכיל, זה בצד זה, אושר גדול ויאוש תהומי. עצתי לך היא לשמור על אותנטיות. אם את הופכת שוב ושוב במה שהתרחש - אני מחזקת את ידיים לגלגל הלאה את הדברים, בבוא העת, ובינתיים לאסוף חומר - החל בקבלת התיק הרפואי, וכלה בליקוט טיעונייך. אם עצם הכתיבה שחררה אותך כל צרכך - אינך חייבת דבר לאיש, וודאי שלא מלחמת קודש.
המיילדת רונית קופליס אמרה פעם שמה שמאפיין את הטיפול הר]ואי בלידה בית-חולים הוא פחד. כך יש לי מן תחושה שהדוקומנטים שלך (מוניטור ש'לא נראה', מיעוט מים וכו) עברו כתפוח אדמה לוהט מיד ליד. האחרון בשורה - היה חייב לנתח.
ואולי באמת הצילו את התינוק?
אנא אל תתני לנו לעשות בסיפור כבשלנו - כתבי בדיוק מה היית רוצה ברגע זה. אני מניחה שנירית תביא מחר את הסיפור לידי הדוברת. אנא כווני אותנו, ננסה להמשיך את הקו שלך.
|
תוכן התגובה:
|
