אני יודעת שעל פניו לא המקום לקרוץ (הזכויות על השם החמוד ליגור), אבל אני חייבת. ולו רק לנוכח המראה הנהדר שלך, הרחוק כל כך מכאב. מה לזו ולכאב, אומר כל מי שיעיף בך מבט.
אני חוזרת אל הסיפור שלך שוב ושוב בשלישית, כמו חצץ שנטחן בין השיניים, לא נכנע. ובכל פעם אני מגלה זדון חדש, ועולות בי תהיות על טבעו של האדם, טבעי שלי. ותמונה מטופשת של אותו איוון תופר, מבלה ערב תרבותי עם גברת (גברת, כן שמתי לב), ובמחווה של ג'נטלמן מושלפ מקדים ופותח עבורה את דלת המכונית, במהלך בילוי של ערב תרבותי. כותנתו מגוהצת ונקיה מאד. ללא רבב.
ומחשבה ילדותית אחרת שמי שמורה ליולדת להתלבש - יש לחייבו לקיים מאותו הרגע יחסי מין מבעד לסדין עם חור. וכל זה במנוחה היחסית של לשבת בבית, עם ההמיה הנעימה של המזגן והטלויזיה מעבר לדלת. ועדיין הלב מתפלץ. ואת היית שם לבד. במלוא הלבד. לבד ככל שאפשר, שכן היית בחברת בני מינך ולמדת משהו על מכונת האדם, שבהכנס המחסנית הנכונה לקליבר היא מרססת באוטומט.
תעשי חיפוש על המילה 'יפה' בטקסט שלך. אלוהים, הצליחו לפשוט חלק מעורך לתמיד.הפוטלינג היה פודינג. ועכשיו, בפרספקטיבה - להבין שהוא היה שידור חוזר של הסיוט - חד-פעמיות-בלתי-ניתנת-להגנה-מראש.
התפשטת לחלוטין. איש לא יוכל להלבישך.
את יודעת, איריס יוטבת מ'דרך אם', שלחה למספר נשים הצעה לפרוייקט של צילום אלף נשים בכל הגילים, בתנוחות לידה, מיניקות, הרות - בעירום. אם מישהי רוצה אצרף אותו בהודעה אחרת, בלתי טעונה, אעשה זאת. עירום, האמת המוחלטת של הגוף שלנו. אולי בלתי נסבלת עבור אותם רופאים, שהפכו חלוקים חלולים לבנים.
שוב ושוב אני חוזרת לאמנית הגוף הצרפתיה, אורלאן, שמצלמת למיצגי וידיאו ניתוחים של גופה, שעורך בה הרופא המנתח, לאחר נשיקה צרפתית ארוכה. הכל מתועד בקליפים. כמה נכון, ששני הצדדים השותפים בטקס שינוי גוף יהיו מחויבים רגשית. כראוי להיעשות במעשה של אינטימיות, שאינו מנצל. גם הטובה מסדרת הסדינים. איריס יוטבת קוראת לזה מרחב מקודש.
אני לא מצליחה לשכוח גם את האודם האדום, המוקפד שלך. צעקה אילמת ליופי.
אני תוהה שוב ושוב על מי אנחנו מגינות בשתיקתנו. הנה שתקת 7 שנים. כולנו שותקות, ועל-פי-רוב אפילו לא זוכרות על מה אנו מחפות בשתיקתנו. בעבור מי אנו מוסרות עצמנו כגוש בשר, וגינה שצריך לחלץ מתוכה את חיית המחמד - העתיד. אחסוך את מסקנותיי הרליגיוזיות, אלא אם ייתבקשו.
וההצפה של המסקנות מסיפורייך - לעולם, לא משנה עד כמה חד-פעמית ובודדה תהיה הוריאציה שיצרנו - לעולם אנו יודעות את האמת. קרעו אותך מבפנים. והרי מה שקורה אצלה בין הרגליים זה גועל נפש. הוי אסנץ'. הסיפור שלך מזעזע, אבל לא מספיק. לא את הבהמות קרות הלב שאנו, בני העדר האנושי. חגית אמרת שאת לא מאינה שדבר כזה יכול לקרות היום. לא מאמינה שזה יכול שלא לקרות שוב. זה קורה כל יום. רק יש אשליה קטנה שלא משום שה'זה' הוא כל פעם טיפטיפונת שונה, כדי שאנו, הדבילים, נוכל לנקות את המצפון ולהסביר זאת לעצמנו בחד-פעמיותן של הנסיבות.
אסנץ' יקרה - זורקת עליך קונפטי של עלי שושנים אדומות, בעלותך על הבמה.
|
תוכן התגובה:
|
