פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

19/9/2002 15:15 שחר ב מאת: תודות והפתעה..... כותרת: תודה לשירלי חברתי המתוקה על הברכה היפה והמרגשת. אכן, אין הרבה חברויות שתחילתן מתועדת בפני כל העולם ושניתן לגשת אליהן בלינק.... בשנה (וקצת יותר) האחרונה את היית כל כך הרבה בשבילי, תמיכה נפשית וגם מעשית, חברה לבילויי אמהות, ובכלל... הלואי שהכל ימשיך ככה. לאורלי, אורית, פולינה ורויטל, המון המון תודה על הברכות והמזלטובים. זה אכן ארוע מרגש ביותר, שגורם לי לחשוב כל הזמן על מה היה לפני שנה.... מאוד כיף לי שאנחנו יכולות לשלוח ד"ש זו לזו מדי פעם, ולו דרך האתר. ולקינוח: הפתעה - סיפור הלידה שלי והשבוע הראשון בבית החולים, בהצגת בכורה. אמנם כתבתי אותו בשביל עצמי, אבל עצם זה שדוקא היום סיימתי את כתיבתו, יש בזה איזה משהו סימלי שדורש פרסום. כמובן ארוך מאוד, כראוי למשהו שלא תכננתי לפרסם. אמנם, יש פה קצת חפיפה לסיפור ההנקה, אבל שווה להגיע לערב יום הכיפורים. סוף טוב ומשמח... אז בבקשה: נועם : סיפור לידה נועם נולד בתחילת שבוע 38, כמעט 3 שבועות לפני הזמן. אני לא ציפיתי כלל ללידה, העדפתי לחשוב שהיא עוד רחוקה, כדי לא להתחיל לצפות לה. לכן טענתי בחום רב שהלידה עוד רחוקה, התעקשתי לא לארוז תיק, לא להכין דברים ללידה, והחלטתי שלפני סוף שבוע 38 אני לא חושבת עליה אפילו. 17.9 : ערב ראש השנה, ארוחה חגיגית לכל המשפחה. אנחנו ישנים אצל ההורים של יריב. 18.9 : יום ראשון של ראש השנה. קמים אצל ההורים של יריב ואוכלים ארוחת בוקר. ארוחת צהרים של חג אצל אמא שלי. אחה"צ חוזרים הביתה. 18.9 : כרגיל כמו כל לילה בסוף ההריון, אני קמה כמה פעמים בלילה לעשות פיפי. 19.9 : יום שני של ראש השנה: 5:30 בבוקר: מתעוררת לעשות פיפי, מרגישה משהו רטוב, מוזר. כאילו יש לי המון מים, אבל זה לא פיפי, זה ברור. אני מבוהלת, נלחצת, אומרת לעצמי: לא יכול להיות שאני יולדת, לא יכול להיות. ככה אני שוכבת במיטה מבוהלת במשך 10 דקות, לא מעיזה לקום. בסוף אוזרת אומץ, קמה, ובבת אחת שפריץ היסטרי של מים ממלא את השטיח. אני מתחילה לצחוק בהסטריה, רצה לשרותים ו"שופכת" את שאר המים. מעירה את יריב שמאוד מתרגש, ומציעה לו שדבר ראשון נארוז תיק, ואח"כ נחזור לישון, כי בהכנה ללידה למדנו שאחרי ירידת מים אפשר להשאר עוד 6 שעות בבית אם יש דפיקות לב עובר והמים צלולים. אנחנו מארגנים תיק, מה שלא קנינו אינו, לוקחים את מה שיש בבית (בכל זאת רשימות הכנתי כבר מזמן). בינתיים לכל מקום שאני הולכת אני מטפטפת מים, זה מאוד משעשע אותנו, תמיד אומרים שנשים לפני לידה מקבלות דחף לנקות הכל, ואילו אני רק מלכלכת, ויריב רץ אחרי עם סמרטוט... אנחנו מסתכלים על הנוזל ומתכופפים להריח אותו, והוא בדיוק כמו שסיפרו, שקוף עם ריח של זרע. 6:15 גומרים לארוז, חוזרים לישון, יריב נרדם (מדהים, לא?) ואני שוכבת במיטה עצבנית, לא מסוגלת להרדם. אני מרגישה שלא התכוננתי מספיק על ירידת מים, קוראת את כל הרשימות שלי בנושא. אני רוצה להתקשר לאנשים לשאול שאלות, אבל זה יום חג מוקדם בבוקר, וכולם עוד ישנים. אני חושבת לעצמי: מדהים, בקלות זה יכול היה לקרות אתמול, ואז היינו מוצאים את עצמנו אצל ההורים של יריב עם כל הבלאגן הזה, וזה ממש לא היה מתאים. ככה כולם ראו אותנו אתמול, ואף אחד לא יחפש אותנו היום. 8:00 מנסה להתקשר לכל מיני מדריכות הכנה ללידה ומומחים שהייתי איתם בקשר במהלך ההריון. לא תופסת אף אחד. עוברת על הרשימות, על הספרים, קוראת בנושא של ירידת מים. משום מה היה לי ברור שהלידה שלי לא תתחיל בירידת מים (כמו שהיה לי ברור שהיא לא תקרה מוקדם...) ולא הייתי מוכנה לענין. בכל אופן, צירים אמורים להגיע אוטוטו. מחכה לראות מה זה הצירים האלו. 9:00 יריב מתעורר. איילת וצ'יקו היו אמורים להגיע היום, מתקשרים לבטל את הביקור. איילת מתרגשת מאוד (גם היא צריכה ללדת עוד מעט) ואנחנו משביעים אותם לא לגלות לאף אחד. אני כל הזמן בודקת דופק עובר. 10:30 לא בטוחה שאני מרגישה דופק, וגם ככה כבר עברו 5 שעות. מחליטים לנסוע לבית החולים בילינסון. מה שכן, אין לי אפילו צירון, וזה ממש מתחיל להיות לי מוזר. 11:00 מגיעים לבית החולים, בשלווה, בלי לחץ, בכלל לא כמו שדמיינתי אותנו מגיעים בהסטריה ועם צירים מתקדמים. ממלאים טופס, נרשמים. שקט מאוד ואין כמעט יולדות. האחות או מישהי אומרת לי: טוב, בלי ילד את לא תצאי מכאן. זה די מכניס אותי לשוק, אני לא מרגישה שהאסימון הזה נפל לי עד הסוף. אני מרגישה טוב מדי מכדי להיות בתהליך לידה. מכניסים אותי לאיזה תא מופרד בוילון, עושים לי מוניטור ובודקים לי פתיחה. יש לי איזו פנטזיה שיגידו לי: גברת, את אולי לא מרגישה את הצירים , אבל את כבר בפתיחה מלאה.... הפנטזיה הזאת לא מתגשמת. אין לי צירים ואין לי פתיחה. רק מחיקה... אני מרגישה שגם זה משהו... רוצים לשים לי "פרפר" ואני מתחילה להתאמן על האסרטיביות שהומלצה לי כל כך בפורום "לידה" ומתנגדת לפרפר. בינתיים נאמר לי שימתינו 24 שעות מירידת המים, ואם לא יתחילו צירים עד אז, יעשו לי זרוז. ואחרי 18 שעות, מתחילים אינפוזיה כל 6 שעות, כדי למנוע זיהום אצל העובר. בינתיים, מאשפזים אותי במחלקה להריון בסיכון גבוה, לא בגלל שאני באמת בסיכון, אלא זה המקום הכי קרוב לענין. יש איתי בחדר בחורה דתיה נחמדה, ואנחנו די מתיידדות. אני בכלל לא מחליפה לבגדי בית חולים, נשארת בבגדים שלי. אני ויריב מעבירים את היום במחלקה בסה"כ בנעימים. קוראים ספרים, מסתובבים (אני קוראת ספר נהדר :תאונות, של יעל הדיה, ומאוד מתחשק לי לגמור אותו לפני הלידה, אם כי כרגע זה לא נראה אפשרי...ואכן לא יקרה...) רק שאני מאוד לחוצה מכך שאין צירים, ואני ממשיכה בסבבי הטלפונים שלי. למישהי שהכרתי דרך הפורום (אורית) יש אחות שמכינה תמציות פרחי באך, והיא יכולה להכין לי תמצית לזרוז טבעי של הלידה. אחה"צ, יריב נוסע לקחת את התמצית, ואני נשארת בביה"ח, לקרוא ולפטפט עם שותפתי לחדר. בעלה לא נמצא, יגיע רק במוצאי החג. יריב חוזר, ואנחנו יוצאים להסתובב מחוץ לביה"ח. אני לוקחת את התמצית כל רבע שעה כמה טיפות (לפי ההוראות). בביה"ח לא מרוצים מזה שנסתובב, אבל אנחנו מבריזים, חוצים את הגשר, הולכים לקניון. השעה בערך 19:00 כך שהקניון עוד סגור, אז סתם מסתובבים קצת. אני מרגישה ממש מוזר : הנה אני, אדם רגיל, מסתובב כרגיל בקניון, מרגיש כרגיל, ולמעשה אני בעיצומו של תהליך לידה, מאושפזת בבית חולים...) הלילה נכנס, בעלה של שותפתי לחדר מגיע, אנחנו ממשיכים בקריאה, פטפוטים ולקיחת תרופת הזרוז ההומאופטית שבינתיים לא משפיעה. שותפתי לחדר מקבלת זרוז, ואני מתחילה לחשוב שכנראה בסופו של דבר זה מה שיקרה לי. אם לא יהיו לי צירים עד הבוקר אני אקבל זרוז. בסביבות 12 בלילה אני אומרת ליריב שכדאי שיסע הביתה לישון. עם כל הרומנטיקה של לישון ביחד בבית החולים, מה שמתחשק לי זה להתרווח בנוחות במיטה לבדי, ואין לי חשק ללילה צפוף ולא נוח, וממילא לא יקרה כלום עד מחר בבוקר. חוץ מזה, יריב בעדינותו לא היה מעיז לישון איתי בחדר עם עוד בחורה, מחשש שזה מפריע לה. (היא לעומת זאת פנתה אלי באיזשהו שלב ושאלה אם זה יפריע לי שבעלה יישן איתנו. אמרתי לה שירגישו נוח). אז זהו, 12 בלילה ויריב נוסע הביתה. כבר עברו 18 שעות מירידת המים, וזה הזמן להתחיל לי את האינפוזיה. המרד שלי נגד הפרפר מגיע לקיצו. אני מחוברת לפרפר, וזה לא כל כך נורא....אני הולכת לישון, אבל לא מצליחה להרדם בגלל צרחות הכאב שהחלו אצל שותפתי לחדר, שבעקבות הזרוז החלו לה צירים. 20.9, יום חמישי, צום גדליה 2:00 בלילה : מתחילה להרגיש תחושה מוזרה, מין התקשות כזאת, לא כואבת, לא יודעת להגדיר אותה. ממשיכה לשכב במיטה. 2:30 ההתקשות הזאת מתחילה לכאוב, וממש. את השותפה שלי לחדר מורידים לחדר לידה, ואני נשארת לבד בחדר, מבינה שיש לי צירים. אני מודדת זמן בין ציר לציר, והצירים ממש תכופים, כל 3 דקות בערך. אני מתלבטת אם לקרוא ליריב, מתיעצת עם אחיות הלילה, שאומרות לי לתת לבעלי לישון בשקט, יש עוד המון זמן. אני ממש מתלבטת, מצד אחד, יריב רק הלך הביתה, וישן אולי שעה. מצד שני, אני יודעת שהוא רוצה להיות איתי גם בצירים, לא רק בלידה עצמה. כל כך התכוננו לצירים, איך נעבור אותם ביחד, ועכשיו אני לבד ולא יודעת מה לעשות... הפתרון שלי הוא להטריד את האחיות מדי 5 דקות, שאלות לא חסרות לי. הן אומרות לי שהן ישלחו לי רופאה שתעשה לי מוניטור. אני מחכה די הרבה זמן, ובינתיים הכאבים איומים, בגב, בבטן, ולהפתעתי גם בירכיים. אני מדי פעם נכנסת למקלחת, שכל כך הומלץ עליה כמשככת כאבים, אבל מופתעת ומאוכזבת לגלות שזה בדיוק אותו כאב, רק רטוב. 3:30 אני נשברת ומתקשרת ליריב, שעונה לטלפון במיידיות שממש לא מתאימה לו, ואומר שהוא יוצא מיד. בינתיים מגיעה הרופאה עם המוניטור, ואני מנסה להתעקש להתחבר שלא בשכיבה על הגב, אבל בשום תנוחה אחרת לא רואים תנועות עובר, ולמעשה גם בתנוחה הזאת לא ממש רואים. הרופאה מגלה פתיחה של סנטימטר וחצי, וזה ממש מרסק אותי לרסיסים. רק אחד וחצי וכאלו כאבים ? רוצה אפידורל ועכשיו !!!! 4:00 יריב מגיע, מצויד מכף רגל ועד ראש בכריתי, כדור פיזיוטרפי, וכל העזרים שהכנו מראש. אף אחד מהעזרים האלו לא ממש עוזר לי : הכריתי ממש לא שימושית כי אני לא יכולה לשבת, רק ללכת ולהתנועע. אני מנסה לשבת על הכדור הפיזיוטרפי, וקופצת כנשוכת נחש: הראש של נועם (שאז עוד נקרא שליש) ירד די הרבה, ואני ממש מרגישה כאילו אני מתיישבת עליו וזה מפחיד וכואב. אז אני ויריב מתרכזים בהליכות, נשימות, ומסז'ים שיריב עושה לי במקומות הכואבים, וזה מאוד עוזר. הוא בדרך כלל לא קולע ישר למקום הכאב, ולי מתחשק לצרוח עליו:" לא שם, יותר נמוך, השתגעת ? למה אתה לא זוכר את המקום מפעם לפעם ?" אבל אני מתאפקת ורק אומרת בקול חצי רגוע: "יותר נמוך, יותר ימינה, וכו'". החדר שלנו ריק, כך שיש לנו המון מקום לכל התרגילים שלנו, וכן את מסדרון המחלקה ללכת בו הלוך ושוב. כבר ברור שאפשר להכניס אותי לחדר לידה, אבל כצפוי בדיוק עכשיו יש עומס עצום על חדרי הלידה, ואין חדר פנוי בשבילי. 7:30 התפנה חדר לידה, מורידים אותי קומה אל חדרי הלידה. מי שמוריד אותי מתעקש להוריד אותי בכסא גלגלים, וזה מאוד מוזר לי, כי אני בהחלט יכולה ללכת, אבל אני מוותרת. פתאום חלה תפנית משמעותית, אם עד עכשיו אני ויריב טיילנו בבית החולים כמו תיירים ואף אחד לא שם לב אלינו, פתאום יש תחושה של דחוף ושל חרום, אני מוכנסת לחדר לידה והכל נעשה בשיא המהירות, להשכיב אותי במיטה, לתת לי אפידורל. כל ההתלבטות שלי אם לקחת חוקן או לא, אני בכלל לא זוכרת מהענין הזה, וגם אף אחד לא שואל אותי. אין זמן. בודקים לי פתיחה והיא נמצאת על 5-6 ס"מ. למיילדת שלי קוראים אורה, והיא מקסימה. נקודת אור גדולה מאוד בלידה. לא עוזבת אותי לרגע. מחבקת ומלטפת אותי, בדיוק מה שאני זקוקה לו. שמעתי סיפורים על נשים שנשארו לבד שעות בחדר לידה, אבל זה לא המקרה אצלי. אצלי יש סימפוזיון לאורך כל הלידה: המיילדת שלי שלא עזבה לרגע את החדר, ארבע אחיות מתלמדות, שלושה רופאים, ממש מסיבה. בהתחלה זה מפריע לנו ויריב מבקש מהם לצאת. הם יוצאים, אבל באיזשהו שלב חוזרים. כעקרון זאת ממש חוצפה, אבל במהלך הלידה זה ממש לא הזיז לי מי נמצא או לא נמצא שם. נקודת חושך אחת של הלידה זה המוניטור. אורה לא רואה תנועות עובר, ומודיעה לי שצריך מוניטור פנימי. אני ממש מתנגדת בכל כוחי, המחשבה על פצע בראשו המתוק של נועם בלתי נסבלת בעיני, אבל אורה מאוד החלטית בענין. היא מסבירה לי שכל עוד היא לא רואה תנועות עובר מבחינתה זאת סכנת חיים, ועל זה היא לא מתפשרת, וכך מוכנס מוניטור פנימי. אחר כך אני מחפשת פצע בראשו של נועם ולא מוצאת. נקודת חושך נוספת של הלידה זה האפידורל. המרדימה מזריקה לי את האפידורל מיד בסוף משמרת הלילה שלה, והולכת הביתה. אחרי כמה זמן אני קולטת שהאפידורל תפס רק בחצי גוף. אני שוכבת על הגב, בפוזיציית אפידורל, אבל הצירים עדיין כואבים לי מאוד בצד הימני של הגוף. ומה שיותר נורא, עם כל שיא של ציר אני מרגישה צורך עצום לדחוף, כמו להוציא קקי. אני מנסה להתאפק, ומנסה להשתמש בשיטת הנשימות שלמדתי בקורס להמנע מללחוץ. זה מצליח חלקית, אבל בשיא של כל ציר נפלטת לי איזו לחיצונת קטנטונת, וזה מאוד מאוד מתסכל אותי. האפידורל היה אמור להפחית משמעותית את הלחץ הזה, ואורה רצה להביא את המרדים העכשיוי כדי שיתקן את האפידורל. נעשים כל מיני נסיונות תיקון, אבל הם נכשלים, ואני עדיין מרגישה את הכאב ואת הלחץ. נדמה לי שבכל זאת בין ציר לציר אני מנמנמת טיפה (אמנם יש דקה בין ציר לציר, אבל אני ממש תשושה). הצרחות שלי מפחידות את כל מי שמתקרב לחדרי הלידה. יריב יושב לידי, מחזיק לי את היד, תומך ועוזר המון. אורה מחבקת אותי. מדברת על כך שהפתיחה מתקדמת, ועוד מעט אוכל לדחוף. 10:15 אורה מודיעה לי שאני יכולה לדחוף. אני חשה הקלה עצומה, דוחפת, ותוך 2 דחיפות, דקה או דקה וחצי, נועם בחוץ. זהו שלב שאני מאוד מבולבלת, כמובן לא זכרתי לתת את השמן שקדים ולבקש מסז' , אבל אורה עשתה זאת בעצמה ונמנעה מלחתוך. בכל זאת יש לי קרע קטן, 3 תפרים. אני לא ממש מוצאת זמן להתחבר לרגשות האמהיים שלי, אני יותר מדי מבולבלת ועוד לא עיכלתי את חווית הלידה. אורה מציעה לי לשלוח יד ולגעת בראש שלו, אבל אני באמת לא בענין, מנסה ולא מצליחה להגיע. ואז נועם יוצא, ואורה רוצה לשים אותו עלי. אני אומרת: "מה, לא מנקים אותו קודם?" ואורה אומרת לי "מה פתאום" והופ... הילד שלי עלי. כזה מתוק. אני מסתכלת עליו, המומה מכל עוצמת הרגשות והחוויות שעוברות עלי. אני מנסה להניק אותו, זה לא הולך, אבל אני לא מתרגשת, זה גם ככה יותר מדי. נועם כמה דקות עלי, ואז צריך להוציא לי את השלייה, ולתפור אותי קרע פנימי וקרע חיצוני. נועם ניתן ליריב, שיושב איתו בצד ומתפנן, ואלי בא רופא שנראה ממש קטנצ'יק, סביר להניח סטאז'ר מתחיל, ילד מתוק ומאוד עדין, ותופר אותי. הוא נבדק על ידי הממונים עליו, כך שכנראה הוא עשה עבודה טובה, אבל זה לוקח לו המון זמן. כך שאת הזמן המשותף שלנו עם נועם יריב מבלה, בעוד אני בעניני תפירות. זהו. אחרי כמה זמן אני מוצאת לחדר התאוששות, ואת נועם לוקחים לבדיקות. בחדר הלידה הוא קיבל ציון אפגר 9-10, ואני כמובן מרוצה ורגועה, אם כי עדיין בהלם. בחדר ההתאוששות אני לוקחת טלפון סלולרי ומתחילה להודיע לכל המשפחה. אני בהיי של אנרגיות, שעוד מעט הולך להתפוגג, אבל כרגע אני מאוד מתרגשת ורוצה להודיע לכולם. כולם בהלם טוטאלי, בכל זאת הלידה שלי היתה צפויה רק בעוד 3 שבועות. אמנם, אמא שלי חשדה, והתקשרה יום לפני כן בערב, וכשלא ענינו לה היא השאירה הודעה לחוצה של "איפה אתם ? הלכתם ללדת ?" ואפילו התקשרה לבית חולים (אבל אחר, כי באמת היינו שושואיסטים, ולא גילינו לאיזה בית חולים אנחנו הולכים), אבל יריב, בקוליות מדהימה, התקשר אליה אחרי שחזר הביתה, ואמר לה "רונית, אני לא מוכן להיסטריות האלו, ככה זה יהיה מעכשיו ? בסה"כ ראינו סרט ולא ענינו לטלפון..." אז כך כאמור הצלחנו להפתיע את אמא שלי. אבא שלי היה מופתע לחלוטין, ומיד הודיע לחנה, שהיתה בסביבה, והגיעה לבקר אותי עוד בחדר ההתאוששות. כולם ליוו אותי לחדר שלי במחלקת יולדות. עשיתי כמה טלפונים עד שהיפר האנרגיות התחלף בתשישות מוחלטת, לא היה לי כח לדבר עם אף אחד, הלכתי לנוח, ונרדמתי. הדבר הבא שאני זוכרת, הוא שאחרי שהתעוררתי, התברר שיש כל מיני בעיות עם נועם, והוא נשלח לכל מיני בדיקות. בהתחלה הבנתי שהוא נלקח לבדיקות של 5 שעות, כך שיהיה עיכוב מסוים בהתאחדות שלנו. אחר כך נאמר לי שבגלל שמצאו אצלי סטרפטוקוקוס בצואר הרחם, יש חשש שהוא נדבק, ולכן הוא מועבר לבית החולים שניידר, 5 דקות הליכה מבית החולים בילינסון.אני לא הייתי לגמרי מאופסת, כל הקטע הזה זכור לי מאוד במעורפל. אני זוכרת שביקשתי לראות אותו, והביאו לי אותו ממש רק לרגע לפני המעבר לשניידר, וגם אז רק ראיתי אותו מרחוק, מקצה המיטה. דרשנו הסבר, ונדמה לי שבא מישהו להסביר, אבל אני לא ממש קלטתי משהו. 16:00 אני יכולה לרדת מהמיטה וללכת להתקלח. יריב בא איתי ועוזר לי. אני מאוד מאוד מפחדת. הגוף שלי כולו כואב, דם נשפך ממני כמו בעשרה מחזורים ביחד. אני בשוק מזה שמאוד הייתי מוכנה לכאב של הלידה, אבל אף אחד לא הזהיר אותי שגם אחרי הלידה זה כל כך כואב. התפרים כואבים, והגב כואב לי מהאפידורל, ובאופן כללי אני מרגישה סמרטוט. הבטן שלי מאוד נפוחה, אני נראית כמו בחודש שישי. אני מתקלחת, שמחה שלא נפלתי ולא התעלפתי, ועכשיו אני רוצה ללכת לראות את נועם. האחות אומרת לי שלא לצאת מהמחלקה עד 7 בערב, ושאז יריב ייקח אותי לשם בכסא גלגלים, כי אני עדיין לא יכולה ללכת מרחקים כאלו. הזמן עובר מאוד לאט. 19:00 סוף סוף, פגישה עם נועם (שבאותו היום עדיין נקרא נועם-שליש, עוד לא נפרדנו משם העוברות המתוק שלו). יריב לוקח אותי בכסא גלגלים לשניידר, נסיעה שמתבררת כסיוט אמיתי. אני, בוגרת הדסה עין כרם, רגילה שיש מסדרונות תת קרקעיים בין כל מקום למקום, כך שלא הייתי מוכנה בכלל לאפשרות שאין פה מסדרון תת קרקעי. הדרך חיצונית ומלאה מהמורות, וזה מסב לי כאבים איומים באזור התפרים. נועם נמצא בפגיה. לא שהוא פג, 2.995 ק"ג, אבל זאת הפרוצדורה. אני רואה אותו והוא פשוט מתוק מתוק מתוק. נולד ילד יפיפה. שוכב לו בשקט מוחלט על מגש, מולבש ונקי, ומחובר לאינפוזיות ולמכשירים אין ספור, מכל איבר ואיבר בגוף שלו. המחזה הזה פשוט קורע לב. אני כל כך רוצה לחבק אותו, אבל נאלצת להסתפק רק בליטופים. יריב לידי בעינים דומעות. פעם ראשונה שאני רואה את יריב בוכה, במשך 6 שנות הכרותנו. אנחנו יושבים לידו עד 21:00-22:00 , גם כל המשפחה באים לבקר, רואים אותו ומתרגשים. אחר כך אני הולכת לישון במחלקה, ויריב הולך לישון בבית. כל המשפחה התפצלה, איש איש למקומו.... 21.9 , יום שישי למחרת אני קמה בנחישות של בוגרת פורום להניק את נועם לפני שיתנו לו בקבוק (עד אז האכילו אותו דרך אינפוזיה), יריב מגיע לבית החולים, ואנחנו מתייצבים בשניידר במהירות האפשרית. בבוקר התעוררתי ב 6:00 , כאילו אימצתי לעצמי שעון של אמא, והתחושה היתה מאוד מוזרה : הנה, אני אחרי לידה, אבל איפה התינוק ? משהו קצת לא מוחשי, משהו חסר.... הגענו לנועם אחרי ביקור רופאים, אישרו שהוא יכול להתחיל לאכול, ואני לקחתי אותו להנקה. בשלב זה הודיעו לי על התהליך: אני מניקה אותו, שוקלים אותו לפני ואחרי, ואם הוא לא עולה במשקל נותנים 30 מ"מ תחליף. היום אני בכלל לא מתפלאה איך אחרי הכנסה למסגרת כזאת של לחץ ההנקה לא הצליחה. זאת היתה מן נבואה שמגשימה את עצמה, וכמובן נועם לא עלה במשקל וקיבל תחליף (אחרי כמה ימים בכלל התברר שהמשקל היה מקולקל...). אני התחלתי לשאוב במשאבה של בית החולים כדי לייצר חלב, ובכמה ימים הראשונים ממש לא יצא כלום. אז התחיל מין טקס קבוע בו כל 3 שעות, בשעת ההאכלה של נועם, אני הייתי לוקחת אותו לחדר הורים לנסיון הנקה. היו שם המון יועצות הנקה שניסו לעזור לי, אבל לא היה להן זמן, אז הן רק היו מחברות את נועם לפיטמה והולכות. לא נתנו לי את הכלים לעשות את זה בעצמי, ובאמת לא הייתי מצליחה לבד, וההתנגדות של נועם להנקה היתה הולכת ועולה. אחרי חצי שעה האחיות היו לוקחות אותו, שוקלות, ומאכילות בבקבוק, ואני הייתי הולכת לשאוב בחדר השאיבות בבית החולים. במקביל קניתי משאבה ידנית שתהיה לי לבית. הצד היותר נחמד של הסיפור הוא שנועם היה יותר ויותר משוחרר מהחוטים והאינפוזיות, ולאט לאט היינו יכולים להיות איתו יותר ויותר, לשים אותו על הגוף שלנו, לחבק ולנשק אותו. היה בביה"ח חדר אחד שנקרא חדר משפחה, עם כורסת הנקה שנפתחת לספה, ואנחנו השתלטנו עליו, ואת כל הזמן שניתן היה לבלות שם ולא בחדר עם כל הפגים על המגשים הקטנים, והמכשירים המפלצתיים, היינו מבלים בחדר הזה כשנועם עלינו. אני מקווה שנתנו לו מספיק זמן אבא ואמא, ושלא היה לו קשה להתחיל את חייו לבד על המגש... 22.9 , יום שבת ביום שבת בבוקר שיחררו אותי מבית החולים. אני ביקשתי להשאר, והם אישרו לי להשאר עד הערב, ושבערב נדבר על הלילה. ביום הייתי כל היום עם נועם בשניידר, וחזרתי למחלקה רק כדי לאכול את הארוחות, ולנוח קצת אחר הצהרים. כך שלא הייתי שם כדי שישחררו אותי. הגעתי למחלקה ב 23:00 בלילה, ואז אמרו לי שאני למעשה שוחררתי, ושאני יכולה לבחור : ללכת הביתה, או להשאר לישון במחלקה, תוך סיכון שאם יגיעו יולדות רבות בלילה, יוציאו אותי למסדרון. החלטתי שכבר עדיף לי לנסוע הביתה, ממילא בלילה אני לא עם נועם, אז לא עדיף לישון כבר במיטה שלי ? ארזנו ונסענו הביתה. אני זוכרת איך הסתכלתי על סביבת בית החולים, סביבה שמוכרת לי מאוד, אני עובדת באזור, והרגשתי שלמרות שרק 3 ימים הייתי מנותקת מהעולם, פתאום הסביבה הזאת נראית לי כאילו חזרתי אליה מעולם אחר, כאילו לפחות שנתיים לא הייתי פה. זאת היתה הרגשה מאוד מוזרה. בלילה, גם ההרגשה לישון בלי נועם היתה מאוד מוזרה. לא הייתי במצב רוח רע בגלל זה, כי הייתי בטוחה שמחר בבוקר אנחנו באים ואוספים אותו. בכל אופן, פעמיים במהלך הלילה שמתי לי שעון וקמתי כדי לשאוב. זאת היתה נראית לי הקרבה היסטרית על סף הטרוף. באותו זמן לא הייתי מסוגלת עדיין לעכל את זה שלקום לפחות פעמיים בלילה עומדת להיות שיגרת החיים שלי לפחות בשנה הקרובה (מחר נועם בן שנה....) 23.9, יום ראשון קמנו בבוקר ונסענו לבית החולים. ב 9:00 בבוקר בדק את נועם הרופא, אמר שהכל נראה בסדר, שמחר יגיעו התוצאות הסופיות של התרבית שאומרת אם הוא נדבק בסטרפטוקוקוס, ושככל הנראה מחר על הבוקר אנחנו לוקחים את נועם הביתה. היינו מעודדים ומאוששים, ועברנו את היום בשיגרה הרגילה של להיות עם נועם בחדר המשפחה, לטפל בו, לנסות להניק אותו ולהאכיל אותו בבקבוק. אני אפילו פתחתי את הכורסא בחדר משפחה למיטה והלכתי לנוח. בלילה חזרנו הביתה, שוב בלי נועם, בידיעה שמחר הוא בא איתנו הביתה. 24.9, יום שני הגענו לבית החולים בבוקר. הבדיקות הראו שנועם לא נדבק ושהכל בסדר, אבל מצד שני התחילה להתפתח אצלו צהבת ילודים, והרופא אמר שבתנאים אלו אי אפשר לשחרר אותו, וצריך לחכות שהצהבת תרד. יום זה היה יום משברי ביותר בשבילי, האכזבה, המעבר מ"הנה עוד מעט..." לחוסר וודאות ולמועד לא ידוע, זה היה נורא. במקביל, התחילו להתפתח לי פצעים נוראים ומפחידים על הפטמות. אני ניסיתי להתקשר לכמה יועצות הנקה טלפונית, ואחת טענה שעל סמך התאור שנתתי לה, שזאת פטריה, שנגרמה עקב השימוש באנטיביוטיקה, ושאני צריכה להתחיל למרוח דקטרין, וגם לתת לנועם טיפות דקטרין לפה. כל זה היה יותר מדי בשבילי. פרצתי בבכי באמצע שיחת הטלפון, ולא יכולתי להמשיך אותה, כך שיריב המשיך את השיחה במקומי. עד לאותו יום חשבנו שעברתי את הדכדוך של היום השלישי די בקלות, אבל הוא תקף אותי ביום החמישי , ובגדול. בעקבות כל זה החלטתי שבית החולים הוא לא מקום מתאים לעשות את נסיונות ההנקה, והפסקתי אותם לבינתיים, תוך כדי שהמשכתי לשאוב, והחלטתי שבבית אני אנסה ברצינות, בשקט, בצורה רגועה, בלי שמישהו יקבע לי מה לעשות. בנוסף לכך, הפטמות שלי נראו לי כל כך חולות, עם המון שלפוחיות, שהרגשתי שאני לא יכולה להכניס אותן לפיו של הייצור הקטן והעדין הזה. אז בשלב זה נועם אכל מבקבוק, ואני שאבתי. בינתיים, מבדיקה לבדיקה רמת הצהבת עולה, ולא מסתמן שנועם יוצא הביתה.... 25.9, יום שלישי אנחנו כבר בני בית בבית החולים, מנהלים את השיגרה שלנו ומבלים עם נועם. רמת הצהבת של נועם ממשיכה לעלות מבדיקה לבדיקה, והיציאה מהבית הולכת ומתרחקת. אני לא דואגת בגלל הצהבת, אני יודעת שזה שיגרתי אצל ילודים, אבל מאוד מדכא שאנחנו לא לוקחים את נועם הביתה. בינתיים יום כיפור מתקרב (יום חמישי) ואנחנו לא יודעים איך להתמודד עם הענין הזה. מצד אחד, להשאר לישון בבית החולים זאת בעיה, יש רק מיטת יחיד, אין מקלחת, ואני רק שבוע אחרי הלידה וזקוקה להיגיינה ביותר. מצד שני, לא להיות עם נועם יומיים זה לא בא בחשבון. מצד שלישי, לנסוע ביום כיפור זה מפחיד. ההתלבטות קשה ומיגעת, ובסופו נמצא הפתרון בכך שנישן אצל איציק ובתיה, קרובים של חנה שגרים במרחק 20 דקות הליכה מבית החולים. קצת לא ברור אם אני מסוגלת להליכה כזאת, אבל נראה לי שעם זמן וסבלנות זה יסתדר. בבדיקה של הערב מתגלה שרמת הצהבת של נועם עלתה לרמה מסוכנת, ושמים אותו מתחת למנורה מיוחדת שתפרק את הצהבת. אני מאוד בלחץ, וכולם מרגיעים אותי שזה תהליך סטנדרטי. מכסים לנועם את העיניים, והוא נראה לי כל כך מסכן, אבל הוא רגוע ונראה דוקא מבסוט, כנראה שהחום של המנורה עושה לו טוב. אני שואלת עד מתי הטיפול במנורה, ונאמר לי שזה לא ידוע. כל כמה שצריך עד שהצהבת תתפרק. אני הולכת הביתה בהרגשה מאוד קשה. 26.9, יום רביעי, ערב יום כיפור אנחנו מגיעים לבית החולים בבוקר, ארוזים ומוכנים עם בגדים, אוכל וכלי רחצה לבילוי של יומיים בבית החולים. הכל מאורגן: תרמילים, סירים, ארגזים וכולי. אני עולה לבית החולים, יריב נסחב אחרי עם החבילות. כשאני מגיעה אני רואה את הרופאה מחייכת אלי. הבדיקה של הבוקר העלתה תוצאות של ירידת הצהבת. הרופאה מודיעה לי שאנחנו יכולים לקחת את נועם הביתה, ולהביא אותו לבדיקת ביקורת במוצאי יום כיפור. אני מתחילה לבכות מהתרגשות..... יריב מגיע סוחב את כל הפקלאות, ומקבל את הבשורה ממני.... אנחנו יורדים לאוטו, אני עם נועם הקטנטן בידים, מרוגשים לחלוטין ומתים מפחד. הנסיעה עם נועם באוטו כל כך מלחיצה, אנחנו מדליקים מזגן לפני שמכניסים אותו לקרר את האוטו, מקפידים שהאויר לא יעוף עליו, אני מכסה אותו בשמיכה, מתרה ביריב שיסע לאט, ולא מתיקה ממנו עיניים כל הנסיעה. כשרואים את הבית מהמכונית אני אומרת לו:"הנה נועם, זה יהיה הבית שלך..." מכניסים את נועם לביתו בפעם הראשונה, הכל כל כך מרגש. מבלים את יום כיפור יחד, המשפחה הקטנה שלנו, כל המשפחה ביחד, ורק המשפחה, מאושרים, מרוגשים, ומבוהלים (לפחות אני. יריב רגוע לחלוטין, כאילו היה אבא כל חייו....) זה סוף הסיפור שלנו, אבל תחילתו של סיפור גדול ומופלא, סיפור החיים שלנו מאז לידת נועם, בננו האהוב והמקסים, המתוק והמתולתל, שבא לאכול אותו כל יום כל היום, שבא לנשק ולחבק אותו, להצחיק אותו ולשמח אותו, שהחיוך שלו קורע את הלב, שהאהבה שלו מחממת את הלב, שכיף להסתכל עליו שעות על גבי שעות, הילד שלי... האהבה הכי עמוקה שיכולה להיות. תוכן התגובה: תגובות נוספות 19/9/2002  08:39 מזל טוב, נועם, והרבה הנאה ואהבה גם לשחר (ל"ת) - אורית גודקאר 19/9/2002  08:41 מזל טוב ענק גם מאיתנו - אורלי_ו 19/9/2002  11:14 היי... גם אנחנו מכירות את נעם עוד מהבטן! - פולינה 19/9/2002  12:43 לנועם ושחר החמודים, המון מז"ט, אושר וכייף, ולשירלי - הצלחת לבלבל אותי ולרגע חשבתי שגם נועם נולד ביום הולדתי. (ל"ת) - רויטל 19/9/2002  13:28 רויטל היקרה! מזל טוב גם לך - יומולדת שמח! - כלבובה 19/9/2002  17:38 תודה שחר יקרה! - ללי 19/9/2002  21:11 מזל טוב לשחר, נועם ויריב! הרבה אושר ושמחה! (ל"ת) - טובה קראוזה 19/9/2002  21:55 שחר - הסיפור ריגש אותי עד דמעות - כלבובה 20/9/2002  00:40 שחר יקרה, אני משתחווה אפיים - איריס גוב 20/9/2002  00:41 וכמובן, המוני מזלטובים, אושר ואהבה לכולכם. (ל"ת) - איריס גוב 20/9/2002  09:16 שחר יקרה, מחפשת את המילים לתאר את תחושותיי - אסנת ש. 20/9/2002  17:14 גולשת בפורום רק ע"מ להגיד לכם מזל-טוב!!!!!1 - בייב 21/9/2002  00:09 שחר, כתבת את זה מקסים ומרגש - ענבל ל 21/9/2002  22:01 שחר - רויטל_ר 22/9/2002  10:06 והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת.... - שחר ב

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש