אני דוקא זוכרת את אסירות התודה שהרגשתי, על כך שחזרנו הביתה מבית החולים דוקא בערב יום הכיפורים. איש לא בא. איש לא צלצל. היה שקט. כך נתנו לנו להתארגן מעט, לבכות את היום השלישי בשניים (ותינוק). כשבאו, במוצאי החג, כבר הייתי במצב יותר טוב. הצלחתי להבין מי אני בכלל. לא רציתי שיסתובבו לי בבית יותר מדי. רק יום אחד כשבר, הראשון, היה כבן שבוע, הזעקתי את אמי, בקשתי לקבל שעור באמהות מעשית. היא באה, הראתה לי איך יותר יעיל לסדר מיטת תינוק, למה עלי לשים לב בעת הלבשתו (למשל לא העלתי על דעתי לשים לב שלא יהיו קפלים בבגדים עליהם שכב. הגיוני, אבל לא חשבתי על זה). אחרי חצי יום כזה, הרגשתי מלאת ביטחון ושחררתי אותה. היא לימדה אותי ולא עזרה לי. לא רציתי עזרה שכזו. כשנולד דור, ילדי השני, כבר ציפיתי לבכי בימים הראשונים. דוקא ביקשתי ממשפחה וחברים לבוא, והבכי לא בא. קושי פיזי כבר לא היה, הייתי מנוסה מאד, אבל הייתי כל כך בודדה! עברתי למקום מגורים חדש ולא הכרתי אף אחד. כולם חשבו שאני "מסתדרת". ואני, בכלוב זהב, הסתובבתי לבד, לבד, לבד. בעלי עבד עד לשעות הלילה, כולם עבדו בשעות הבוקר, ואני הסתובבתי לי לבד עם תינוק. זה היה קשה והקושי היה מאד שונה מן הפוסט-פארטום הראשון. בפעם השלישית כבר החכמתי. קודם כל, היה האינטרנט, שפשוט לא היה בפעמים הקודמות. אספתי גם קבוצת תמיכה חברתית לפני הלידה, כך שאת זמני ביליתי בנעימים! בחיי! פוסט-פארטום זהב! קשה לצפות את הקשיים והם משתנים גם אצל אותה אם.
|
תוכן התגובה:
|