28/9/2002 22:43
|
הפעם אנונימית
|
מאת:
|
מותר לנתץ מיתוסים?
|
כותרת:
|
כבר מזמן לא כתבתי כאן, ומעניין שדווקא כשאני עומדת לכתוב משהו חיובי על עצמי, זה נראה כל-כך לא פוליטיקלי קורקט. אז גם אני קראתי את המאמר של רותי, והאכלתי בו את בעלי יומם ולילה, והמונח "להגיש להנקה" הפך לשגור על שולחננו וקצת התווכחנו אם להענות להצעתה של אמי לבוא לישון אצלנו כמה ימים אחרי הלידה (אני רציתי, הוא- לא). והגיעה הלידה ו... יוק. הכל היה רגוע, נעים, נפלא. אני זוכרת אותנו יושבים יום אחרי החזרה מבית החולים בסלון, ב-12 בצהרים, הבית מסודר, התינוק ישן, אנחנו אכולים ורחוצים - מסתכלים אחד על השני ושואלים - מה עושים עכשיו?!? כאילו, טלוויזיה?!? בצהרים??!?! איפה כל התעסוקות שהבטיחו לנו? מצב הרוח הרע? הרצון לישון כל היום? ההגשות להנקה? מצטערת, אבל לא היה לי הדיכאון שאחרי שלושה ימים, לא גודש, ולא מצבי רוח. אני צריכה להרגיש אשמה? נכון, ההנקה לא הלכה לגמרי חלק, והיו כאבים, ולפעמים אפילו בכיתי מכאב, אבל לא השלכתי את זה לרגעים שבהם לא כאב... ועוד יציאה מהארון - עשינו אהבה כבר בלילה בו חזרתי מבית החולים. כל-כך התגעגענו זה לזו שזה היה מתבקש... לא להיבהל! לא היתה חדירה, (ואפילו לא התקרבות לאיזור האסור) אבל אפשר לעשות אהבה גם ככה. לא תאמינו, עובדה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|