29/9/2002 12:38
|
ורד
|
מאת:
|
ועוד הערה על קשר השתיקה הכפוי, ולמה אני ממשיכה בו (חוץ מפה)
|
כותרת:
|
זוהר, כלבובה, אסנת, כולן. חוויותכן (כמה לא יפה מצידי) הן גם חוויותיי. אמנם בן הזוג שלי עובד מהבית, וכאילו היה כל הזמן איתי, אבל יש משהו בדימום, בתפרים, בהנקה, ובעייפות אין קץ שאי אפשר לרכך או לחלוק אותו.
כבר כתבתי על כך בעבר, שבשבועות הראשונים אחרי לידת עמליה, הסתובבתי ללא בושה בין חברותיי (שהטובה שבהן ילדה ביום שישי) והזהרתי אותן מהריונות באשר הם. צחקתי עם בנהז"ש על מסירה לאימוץ, ובעיקר הייתי שבויה בבהלה על כך שחטפו לי את החיים מבלי אפילו יכולת לגייס כופר ולהחזיר אותם בחזרה.
כעבור חודש פלוס חזרתי למקום קרוב יותר לעצמי, וגם חזרתי אל האנשים שהשמצתי בפניהם את העניין והרגעתי אותם שמסתבר שעיקר הנאחס עובר.
אבל שני דברים קרו לי כשניסיתי להיות אחראית ולהעביר את המידע החיוני הזה הלאה: כמוך, כלבובה, גיליתי שאנשים לא רוצים לשמוע. זה לא כ"כ חוסר עניין אלא יותר הרגשה כאילו הם מפחדים שאני אדביק אותם בבכיינות שלי. נשים כגברים. הם לא רוצים לדעת. הנה, רק שלשום כשהלכתי לבקר את חברתי אחרי הלידה, אמרתי לה (בניסיון להתחשב ברגשותיה) שתדע "שכל אחד ואחד מרגשותיה הוא לגיטימי" ושתתן לזה מקום. זה הניסוח שמצאתי על מנת לא להישמע מבשרת שחורות.
חוויה נוספת קרתה לי בשעה שניסיתי לחלוק את הטראומה עם אימא שבנה בערך בגיל של עמליה. למרות שעטפתי את התהום הזו בחיוכים וקריצות של דיווח בדיעבד, היא הסתכלה עלי בחוסר הבנה גמור. "לא, לא היתה לי שום בעיה", היא אמרה, "כשחזרתי הביתה מבית חולים עשיתי מיד ספונז'ה כדי לרענן את הבית". אני לא יכולה להגיד לכם כמה שנאתי אותה אז. אני לא יכולתי לשבת במשך שלושה ימים אחרי שהגעתי הביתה. אבל היא עשתה ספונז'ה.
לפני שבוע ראיתי בשילב הקרוב למקום מגוריי זוג חביב עם עולל פצפון כנראה בן ימים ספורים. הגבר היה נורא חתיך ולקח את התינוק במנשא. האישה היתה מאוד יפה, מכוסה בשומני הריון שבטח יירדו עוד כמה חודשים. סביבם התרוצצו שני הכלבים שלהם. הם חלפו בין מדפי הבגדים, הרימו זוג מכנסיים וחייכו. רציתי לבוא אליהם ולחבק אותם. לבכות איתם. לנחם אותם על שזה יעבור. לומר לה שהיא חייבת לשמור אנרגיה למבחנים שעוד יבואו. לרמוז להם על המצוקות שכל הבלגן הזה יביא על הקשר שלהם. להבטיח להם שבסוף יהיה טוב. אבל התביישתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|