הזמן : תחילת אוקטובר 2001, אני נתקפת התקף קינון רציני ומתחילה למרק ולסדר כל מה שלא זז… מודיעה לכולם את לוח הזמנים הבא – הלידה הרי משוערת לתאריך 18 לאוקטובר וברור לי שאני אלד ביום המדויק כי ככה היה עם שתי הגדולות, וזה גם יום חמישי ואני הרי תמיד יולדת ביום חמישי.. בקיצור הלו"ז היה עד ה-10 לאוקטובר קינונים ואחר כך – שבוע חופשה בבית, פינונים, שינה, בריכה, חברות וכו'…
ואכן ב10 לאוקטובר בערב הכרזתי על הבית מאורגן, מנוילן ומוכן ללידה. הכל הבריק מנקיון וסדר. החדר של הילה היה מוכן עם הבגדים בתוך השידה, מכובסים ומריחים.. רק את המיטה היה צריך להרכיב אחרי הלידה ואני התחלתי את שבוע החופשה שלי… זה שחברה שלי אמרה שאני יולדת אוטוטו, ושגם התחילו לי ביום רביעי בערב התכווצויות חזקות ודי תכופות היה בעיני פרט שולי ולא חשוב. במיוחד לאור העובדה שנעם הבטיח לי שביום ששי נסע סוף סוף לבחור קרמיקה למטבח…שכבתי ונחתי וההתכווצויות נרגעו.. ביום חמישי בבוקר, 11 לאוקטובר, קמתי מוקדם מלאת עוז ועזוז, פיזרתי את הבנות להסעה ולגן ונסעתי לבריכה עם בעלה של אותה חברה (שאחר כך הסתבר לי השביעה אותו להודיע לה אם אני בכלל מגיעה כי היא היתה בטוחה שאלד בלילה..) שחיתי לי בהנאה רבה ( אוי כמה שהמים עושים לי טוב בגוף ובנפש..) ויצאתי מלאת אנרגיה מהמים מוכנה לפגישה עם חברה אחרת בבית קפה ששוכן בתוך חנות חביבה באזורנו.. בשבתנו שם בבית הקפה התחלתי להרגיש שוב התכווצויות די חזקות אבל לא סדירות. ורק בשעה שתיים בצהריים שמתי לב שהן מגיעות כל חצי שעה על השעון. הבנתי שזה מתחיל. התקשרתי לנעם ואמרתי לו שאין לו מה לבוא הביתה בינתיים אבל שלא יתכנן סדר יום ארוך מדי.. וכמובן בלי פגישות .. במקביל שהיותי יו"ר ועדת התרבות אצלנו במושב, ועדה שתכננה להפגש ביום ראשון לדון בכמה אירועים חשובים, היה לי ברור שביוום ראשון אני כבר לא בעניינים אז כינסתי "ישיבת חירום" לאותו הלילה. בערב, כשהבנות במיטה, נעם בבית וההתכווציות סדירות ביותר – כל חצי שעה על השעון. החלטתי שזה בדיוק הזמן המתאים לאפות עוגה …
ואכן התחלתי לאפות עוגה… כאן המקום לספר שלמחרת, 12 לאוקטובר היה יום הולדתו של סבי האהוב, סבא ישראל שלי, שנפטר לפני כמעט 10 שנים. תקצר היריעה מלספר עליו אבל אסתפק בכך שהיה אחת מהדמויות המשמעותיות והאהובות בחיי. במשך כל ההריון היתה בלבי איזו משאלה סמויה ללדת בתאריך יום הולדתו אבל עדיין לא קישרתי אחד ועוד אחד ועוד לא קלטתי שזה אכן עומד לקרות. בכל מקרה העוגה שבחרתי לאפות היתה עוגת קפה פשוטה מאוד, אבל כשיצאה ריחנית וחמה מהתנור, קלטתי שזו בעצם היתה העוגה שסבא ישראל אהב כל כך… בקיצור, החבר'ה הגיעו ואנחנו קיימנו ישיבה נרגשת כשכולם מודדים לי את הצירים כל חצי שעה… באחת בלילה החברה הלכו אחרי שסגרנו כמה עניינים ואני הלכתי לישון… כך ישנתי בשלווה עד בערך ארבע בבוקר . אז כבר היו לי התכווצויות קצת יותר חזקות כל רבע שעה. היית כל כך שאננה ורגועה והיה לי ברור יש עוד זמן. בבוקר אמרתי לנעם שכדאי שאת הקרמיקה ניסע לבחור בחיפה ולא סכנין כפי שתכננו כדי להית קרובים לבית החולים …הוא הסתכל עלי כאילו יצאתי מדעתי אבל היה חכם מדי בשביל להתווכח איתי….נעם לקח את הבנות למוסדות החינוך שלהן ואני בשלווה התקשרתי להוריו שיגיעו לקחת את הבנות בצהרים, ארגנתי לשיר הסעה ליום ההולדת של חברתה אחרי הצהרים, הכנתי לה בגדים, סיימתי עוד כמה דברים לוועדת תרבות, ובעיקר הרגעתי את נעם שכל הזמן שאל אם הוא צריך למהר (הוא אכל ארוחת בוקר.. אני כבר החלטתי לוותר). בסופו של דבר בעשרה לעשר יצאנו מהבית עם צירים סדירי של כל רבע שעה כשאני בטוחה שלפי קצב ההתקדמות הזה יש לנו עוד יום שלם לפנינו ובטוחה שהולכים לקנות קרמיקה..תדלקנו את המכונית בצומת יבור – מרחק עשר דקות נסיעה מהבית ושוב ציר -, המשכנו לנסוע וליד תמרה (שש דקות משם) עוד ציר, נעם כבר הכריז שהוא נוסע ישר לבית החולים ואני עדיין מתעקשת על קרמיקה. אחרי שש דקות, עוד אחד, ואני מלטפת בשלווה את הבטן תוך כדי הציר ומרגיעה את עצמי ואת נעם ושואלת למה הוא נוסע כל כך מהר..נעם לעומת זאת רוטן "למה היית צריכה ללבוש את האוברול הטפשי הזה.. איך אני קורע לך אותו אם תלדי באוטו..?" ואני מתפוצצת מצחוק .. הגענו לצומת יגור ותוך ארבע דקות עוד ציר והפעם הבנתי גם אני שאלא אם כן אני רוצה לקרוא לילדה "נגב" כדאי שנוותר על הקרמיקה.. ואמרתי לנעם שכדאי שאמת לנסוע לבית החולים. הוא נתן בי מבט שאומר "פסיכים שכמותך, לא היו לי כוונת אחרות.." ולחץ עוד קצת על דוושת הגז..בקיצור הגענו לרח' גולומב בחיפה ממש לפני בית החולים בני ציון כשיש לי צירים כל דקה, ונעם אומר לי שהוא מוריד אותי והולך לחפש חניה. שאלתי אותו אם הוא חושב שאני נשארת לבד ברחוב ומה פתאום אני באה איתו…ואז פתאום הוא איתר מקום חניה וכמו נהג שודים מיומן חטף אותה מתחת לאפו של מישהו שהתחיל לצעוק עליו מנוול.. נעם צעק עליו בחזרה שיש לו יולדת באוט וההוא צעק עליו שהוא בכל זאת מנוול…. ותוך כדי אני בציר מתנשמת ונושפת ומשתדלת לא לצחוק יותר מדי… עלינו למעלה והגעתי לדלפק חדרי לידה . נשענתי עליו תוך כדי הציר ופקידה שואלת אותי בתמימות.. מה אפשר לעזור לך? מה מביא אותך אלינו… פתחתי עליה זוג עיניים ואמרתי לה שיש לי רק צירים שמתחילים ונגמרים בלי הפסקה ונראה לי שאם תשאל אותי עוד הרבה שאלות אני יולדת על הדלפק שלה…. היה שם כזה בית משוגעים, מליון יולדות, עש והמולה. ואותי הכניסו לעמדת האולטראאונד כי לא היה חדר לידה פנוי. שמעתי מישהי צועקת בכעס " אבל אני היית כאן קןדם… " מה שנורא הצחיק אותי..באה מיילדת חמודה בשם עביר שהתנצלה על הבלאגן ואמרה שכזה עומס מזמן כבר לא היה להם. נבדקתי והפתיחה למרבה הפלא היתה רק חמישה ס"מ. אז עשיתי מה שאני תמיד עושה – הלכתי לשירותים… היית שם אולי שתי דקות וכשיצאתי נשענתי על המיטה כי הרגשתי לחץ אדיר. אמרתי לנעם שיקרא לעביר כי אני תיכף מתחילה ללחוץ. עליתי על המיטה שהיתה בתנוחה של כמעט ישיבה ועד שהצלחתי להתארגן עליה ירדו המים. נעם בשלב צעק שמישהו יבוא ועביר הגיעה מיד. תוך ארבע לחיצות הראש כבר בצבץ והילה יצאה כמו בתיאורים הקלסים – הראש ירד ועלה, ירד ועלה ואז בעוד לחיצה אחת יצאו הכתפיים ואחריהן כל הגוף וזהו, היא היתה בחוץ, עלי, כחולה, שמוטה קצת ושקטה. נעם נלחץ אבל אני היית רגועה. היה לי ברור שהיא בסדר, ידעתי שסבא שלי איתי, שומר עלי ועליה ושהכל בסדר. ממש היתה לי הרגשה פיסית כאילו הוא לוחש לי באוזן… אחרי זמן קצר היא התחילה לנוע ועביר מיד לקחה אותה פנימה לחימום ובדיקה ( בכל זאת היינו בעמדת האולטראסאונד ולא בחדר לידה..מולנו דלת השירותים וסל הכביסה… המזגן פועל ( באיזהשהוא שלב נעם סגר אות) ומעבר למחיצת הגבס אנחנו שומעים את כל הנשים שעושות מוניטור… אבל כלום לא היה חשוב. הכל התגמד לנוכח ההילה שאפפה אותנו, של אושר, של התרגשות, של קדושה ממש. כמובן שאחרי כמה דקות הילה הוחזרה אלינו עטופה ונקיה ונאמר לנו שהכל בסדר. השליה לא יצאה והיה צורך בהוצאה שלה בחדר לידה ( בשביל זה סוף סוף היה להם חדר… לא לפני שהרופא לחץ לי על הבטן ככה שחשבת שאני רואה כוכבים ונעם חשב שהוא מתעלף..) אני היית בהיי טוטלי וכל הזמן צחקתי עם כולם. הקטע הגדול היה כשהגיעו שתי אלונקאיות להעביר אותי לחדר הלידה והן נדהמו לראות שאני בלי חלוק בית חולים אלא עם החולצה שלי (מי הספיק בכלל להחליף בגדים..)הן התווכחו ביניהם ואיתי מה לעשות… "אבל צריך חלוק.." התנצלתי עמוקות שילדתי בלי חלוק..סוף טוב הכל טוב, יצאתי מהפרוצדורה של השיליה ושכבתי לי בנחת תוך שאני הוזה הזיות על הלידה ועל הילדה ועל סבא שלי ונמצאת באיזה מצב חוויתי מאוד עמוק…. (כנראה שגם ההרדמה עזרה קצת לענין..) כל הלידה היתה תמציתית ביותר – התקבלנו ביולדות בשעה אחת עשרה בבוקר ובשעה אחת עשרה ורבע הילה נולדה. בלי תפרים, בלי קרעים. חלק ומושלם. ילדה מופלאה שממלאת אותי עדנה ומלמדת אותי יום יום מחדש את משמעות הנתינה והקבלה.
|
תוכן התגובה:
|
