רגישות, תבונה, אהבה ומודעות נשפכות מכל מילה בטקסט שלך, ואני יכולה להגיד לך בוודאות כמעט מוחלטת שרובן ככולן של האמהות הטריות מזדהות עם התחושות שתיארת. אני ילדתי שבוע לפנייך, וברציונל ידעתי שיש כזה דבר בייבי בלוז ודכאון אחרי לידה, קראתי, שמעתי; ידעתי שיכול להיות שלא אוהב את עמית ישר על ההתחלה ושאולי אפילו אשנא אותו קצת; כשהייתי בבית חולים גיסתי אמרה לי בפירוש שכמה ימים אחרי הלידה יש תחושת חרא כללית והפצירה בי שאתקשר אליה כשזה קורה. וזה קרה, ובמשך 3 ימים פשוט לא הפסקתי לבכות, ולא הייתי מסוגלת לפרגן לעצמי את התחושות האלה. לא הסכמתי לדבר עם אף אחד (חוץ מבעלי), וממש התביישתי בבכי שלי - הרגשתי שאני מפונקת, מגזימה, דרמתית מדי ושאין לגיטימציה לדכאון שלי. בסוף בעלי הלשין לגיסתי והיא באה, וזה מדהים כמה שזה עזר לי לדבר ולהקשיב. אז הפורום הזה הוא מקום מצויין לקבל תמיכה ואהבה, וחשוב נורא שתדעי לקבל את עצמך גם עם התחושות שאת חווה עכשיו. זה יעבור! אני חושבת, אבל, שמאוד כדאי לך לנסות למצוא עזרה ברמה הטכנית - מישהו/הי שיבואו להיות איתך קצת במשך היום ויאפשרו לך לנוח, להתרחץ, לאכול, וגם לחרבן (אסור לעצבן את הטחורים...) בנחת ובשקט. זה מגיע לך, וזה גם יועיל לאוריה שאמא שלו תהיה יותר רגועה ופחות רעבה ותשושה. מאחלת לך המון בהצלחה ומחזקת את ידייך, תמי.
|
תוכן התגובה:
|