עברנו שבוע ועוד שבוע ורק שלא נגיע לשבוע 42...  ואז ביום שלישי בחודש יולי בשעות אחר הצהריים המאוחרות מצלצל הנייד ועל הצג דנה, ואני אחרי יום עמוס במימדיון התמלאתי התרגשות. "ירדו לי המים בבת אחת" אמרה בקול נרעד, ואני חשבתי איזה יופי! אנחנו לקראת לידה... מרוב החששות וההכנות חשבה דנה לעלות על אמבולנס, אך לשמחת כולנו הגיע צחי ויחד הם נסעו לתל השומר עם כל בנות ישראל הטובות.

צריך לקחת מספר ללידה, יש תור ללדת כך התברר בתל השומר, ואכן אחרי המתנה ארוכה נכנסה דנה לבדיקה ראשונה. ס"מ וחצי פתיחה ו- 60% מחיקה - כך קבעה הרופאה. ניתן קצת פיטוצין, קצת אפידורל והלידה תתקדם...

אך כמו ילדה טובה ששיננה את החומר כהלכה החליטה דנה להמתין. יצאנו לנו לטיול נעים, קצת לחיצות על הצוואר, קצת לחיצות על הרגל. "איי, זה כואב! התלוננה דנה, ואני שמחתי. כך לפחות הסבירו לי בלימודים, אם זה כואב את בנקודה הנכונה. לפתע חשה דנה צורך להגיע לשירותים, ולאחר התרוקנות ממושכת החלו הצירים.

אט אט התקדמו הצירים ונכנסנו לחדר קבלה, שם הסתגרה דנה במקלחת והעבירה את הצירים בגבורה שראויה להערצה.

הצירים הלכו והתחזקו ואיתם התקדמה הפתיחה. כשהצירים כאבו מאוד ביקשה דנה אפידורל, אך כידוע ההמון געש על דלפק הקבלה והמיילדת להתפנות אלינו לא יכלה. צחי המשיך לקרוא לצוות ותוך כדי חיזק, עודד והעריץ את הכוחות שהפגינה אהובתו. לאחר כ- 20 דקות הגיעה המיילדת, העבירה אותנו לחדר לידה והחדירה לדנה עירוי. כשהשקית התרוקנה הרגישה דנה דחף ללחיצה, ואכן היא הייתה כבר בפתיחה מלאה.

"אני רוצה אפידורל" קראה בחוזקה. והמיילדת ענתה: "חמודה! אפידורל תבקשי בלידה הבאה".

40 דקות של לחיצות והתינוק יצא 3.780 בלי עין הרע.