נשים קוראות ללדת - למען חופש הבחירה בלידה בישראל

להלן סיקורה של נירית שפירא, עיתונאית ומייסדת ארגון 'נשים קוראות ללדת' ומי שליוותה את דר' וגנר לאורך כל הביקור האינטנסיבי שערך בישראל, כאורח הארגון.
הטקסט מובא במלואו, ללא עריכה, כפי שנכתב הערב על-ידי נירית, ויופיע מאוחר יותר גם במדורי האתר.

"המיילדות בישראל רחוקה מלהיות מבוססת על עובדות" אומר דר" מרסדן ואגנר, מי שהיה ממונה על תחום המיילדות והיילודים בארגון הבריאות העולמי במשך חמש עשרה שנה. ד"ר ואגנר הגיע לסבב הרצאות ומפגשים בישראל כאורח תנועת 'נשים קוראות ללדת': "על הציבור להכיר בעובדות כדי שיוכל לדרוש מחדש את מקומו בתהליך הלידה. לידה אינה שייכת לרופאים ואינה פרוצדורה רפואית. לידה היא תהליך טבעי. ככל שנמעט להתערב בתהליך זה התוצאות תהיינה טובות יותר. רופאים אינם מבינים את המימד החוויתי והעוצמתי של הלידה (מעט מאוד רופאים נכחו בתהליך שכולו טבעי). מומחיות של רופאים היא פתולוגיה והרופאים רואים בעיקר את פוטנציאל הסיבוך שבלידה, על עיקרון זה מבוססת המדיניות שלהם. הם מתבססים על טכנולוגיה ומכונות ואינם בוטחים בגוף האישה." דר וגנר ביקר בישראל במשך חמישה ימים בהם פגש רופאים, מיילדות, קהל, חברי כנסת ונציגי משרד הבריאות במטרה לעורר מודעות לצורך ולדרישה העולה מהשטח לשינוי.

עובדות ומיילדות בישראל
המחקר מוכיח כי האפשרות לבחור במלווי הלידה: מיילדת, תומכת לידה, בעל, חברים וילדים, חיונית לקיצור משך הלידה ולהעלאת שביעות הרצון. בישראל בכל בתי החולים מגבילים את מספר המלווים ובחלק מהמקרים אפילו מתנגדים לנוכחות של תומכת לידה, למשל. למרות שהמחקרים מראים כי נוכחות של מלווה כזו בתהליך הלידה מאוד מועילה לשיפור חווית הלידה ובטיחותה. נוכחות כזו חיונית במיוחד נוכח העובדה שבכל בתי החולים מחלקת המיילדת את זמנה בין שתיים, שלוש ויותר יולדות באותו זמן. המחקרים מעידים על כך שליווי מילדותי רציף, שמתחיל עוד מהכרות בתקופת ההריון ונמשך כל הלידה ואף אחריה חיוני לשיפור הלידה. בבתי החולים טוענים למחסור בתקציבים אולם באותו זמן בונים מבנים מפוארים וחדישים. "כשמסתכלים לאן הולך הכסף לומדים מהם הערכים המקודשים בעיני מחליטי ההחלטות" אומר ד"ר ואגנר.
בתי החולים מצהירים כי היולדות יכולות לבחור בכל תנוחה ולהתהלך בזמן הצירים אולם בפועל מרבית הנשים שוכבות על גבן. תנוחה זו הוכחה כבר לפני עשרים שנה כגרועה ביותר ללידה (ונוחה ביותר לרופאים ולמיילדות), כי אינה מאפשרת לנצל את כוח הכובד ואת האנטומיה של הגוף. מדיניות של מניעת שתיה ואכילה בזמן הצירים כפי שמתקיימת במרבית בתי החולים, הוכחה כמדיניות מיותרת. מדיניות זו מכבידה על תהליך הלידה וגורמת לחולשה בלתי רצויה של היולדת.
חיבור רוטיני לעירוי הוכח כמיותר, ניהול אקטיבי של לידה מתרחש במספר בתי חולים כולל פקיעה יזומה של קרומי מי השפיר. פעולה המבוצעת לצורך זירוז התקדמות הלידה. פעולה זו נחשבת להתערבות מיותרת כאשר הלידה מתקדמת באופן טוב והדופק העוברי תקין. לעיתים גורמת פקיעת המים להתגברות חדה של הצירים (במקום ההתגברות ההדרגתית שהיתה עד כה) והאישה נזקקת למשכך כאבים (שאולי ניתן היה להמנע ממנו ומהשלכותיו). המחשבה מאחורי פקיעת מים היא שהראש ילחץ על צוואר הרחם חזק יותר משקית המים שהקיפה את הראש, אולם לפעמים דווקא לאחר פקיעת מים הצירים נחלשים. בנוסף לעיתים הדופק שהיה מצויין מתחיל להיות בעייתי.
ד"ר ואגנר מציין כי האקדמיה האמריקאית לגניקולוגיה ומיילדות קבעה שניטור רוטיני לכל אישה כמו זה המקובל בישראל אינו נחוץ. "הטעויות בניתור כה רבות והן גורמות להתערבויות מיותרות ולניתוחים קיסריים מיותרים" אומר ד"ר ואגנר: "מרבית הלידות מתקדמות מצויין וניטור רוטיני מתייחס לכל היולדות ככאלו שנמצאות בסיכון גבוה, ללא צורך." הפרדת אם וילוד לאחר הלידה הוכחה כבעייתית ביותר "האם רופאי הילדים שלכם אינם יכולים לגשת אל האמהות ולבצע את הבדיקה בנוכחותם, כשהילד נמצא על גוף האם?" הוא שואל ומציין כי הבדיקה מאפשרת לאם ללמוד על הילד שלה ולשאול שאלות וכי עבור הילד נוכחות האם והקשר עם האם, זהו הדבר הנכון והבריא ביותר. חדר התינוקות על כן הוא אחת הטעויות הגדולות של הרופאים ובתי החולים. "באירופה נסגרים חדרי התינוקות אחד אחרי השני" מציין ד"ר ואגנר ומסביר כי ריכוז כל התינוקות בחדר אחד חושף אותם לחיידקי בית החולים בעוד כאשר הילד נשאר עם האם ועל גופה הוא ייחשף לחיידקיה ואלו הם חיידקים אליהם חוסן עוד מהיותו בבטן ובהמשך על ידי ההנקה. ההפרדה פוגעת בהיקשרות בין הילד והאם ומחקרים ארוכי שנים הוכיחו על קשר פחות טוב בין אמהות לילדים שנלקחו מהן לאחר הלידה.
בישראל ניראה שימוש רב מדי באילחוש ועליה ניכרת בניתוחים קיסריים המראים על כך שנשים אינן מודעות לסיכונים שהתערבויות הללו, להן, לתינוקותיהן, להצלחת ההנקה ולפגיעה בהיקשרות עם הילדים.

האם לישראליות יש גוף טוב?
"בשורה טובה" אמר ד"ר ואגנר: "אתם יורדים במספר חיתוכי החיץ (אפיזיוטומיות). לפני עשר שנים 90% מהנשים בלידה ראשונה היו פוגשות את הסכין. חיתוך שעל פי רוב אינו נחוץ, גורם ליותר קרעים (ולא מפחית קרעים כפי שחשבו בעבר), אינו מגן על ריצפת האגן ועלול לפגוע בקיום יחסי מין בעתיד. כיום רק 50% מהנשים בלידתן הראשונה עוברים חיתוכי חיץ, מה שמעיד על הכרה של הצוותים הרפואיים בכך שחיתוך זה אינו נחוץ. אולם המחקרים מעידים על כך שחיתוכים אלו נחוצים רק ב20% מהמקרים. משמעו ש45,000 חיתוכי חיץ בלתי נחוצים בוצעו בנשים בשנה האחרונה. כאשר מצרפים את הנתונים הללו יחד עם 5.5% של שימוש בוואקום ובמלקחיים שנחשב סטטיסטית טוב ועליה ניכרת בניתוחים הקיסריים (17% במקום 12% הרמה הרצויה על פי הטיפול המיילדותי המתקדם בעולם) ויחד עם 18% מתן מזרזים (הרמה הרצויה לא עולה על 11%) נראית תמונה מדאיגה: "האם הרחם של האישה הישראלית אינו יודע מתי להתחיל צירים? האם כמעט כל אישה רביעית אינה מסוגלת ללדת באופן טבעי ויש לעזור לה?" שואל ד"ר ואגנר ובהתייחסו לנתונים השונים לגבי התערבויות בבתי חולים שונים בישראל הוא מוסיף ושואל: "הייתכן וגופן של הנשים שהולכות לבית חולים אחד שונה מגופן של אלו שהולכות לבית חולים אחר, ואולי מה ששונה הוא האמונה ביכולתן ללדת?..."

בטיחות הלידות מחוץ לבית החולים
ד"ר ואגנר טוען כי לצורך שליטת הממסד הרפואי בתהליך הלידה הופצו השמועות על כך שלידה בבית חולים היא בטוחה בעוד לידה מחוץ לבית החולים אינה בטוחה. נתונים ישראליים מראים על תמותה של יותר מ700 ילדים בלידה ולאחר הלידה בשנת אלפיים בלבד. על פי המחקרים מרבית מקרי התמותה אינם נמנעים אולם חלקם נכנסים לקטגוריית מוות בר מניעה, משמעו שמשהו טעה. רופאים אינם אלוהים ועליהם להבהיר זאת לציבור, לכן ביכולתם רק להציע הצעות ולא לקחת אחריות על התהליך כפי שהדבר מתרחש בישראל. מאחר שהרופאים משתמשים בטענת הבטיחות כשהם מקדמים את בית החולים כמקום אידאלי ללידות, הרי כאשר משהו מתרחש בני הזוג מרגישים מרומים ותובעים את בית החולים. התוצאה היא רפואה מגננתית ועודף התערבויות. "יש להעביר את האחריות לציבור ולאפשר לאנשים לבחור באמת. כדי לאפשר לציבור לבחור ולקחת אחריות יש לפתוח בפניו את לידות הבית באופן ממוסד ולהקים מרכזי לידה עצמאיים, שאינם מרוחקים מבית החולים יותר ממחצית השעה ומטפלים רק בנשים בסיכון נמוך באווירה ביתית על ידי מלווים שנבחרו על ידיהן מראש ובתנאים המתאימים להן. נשים רבות אינן רוצות ללדת בבית החולים אבל הן שמעו סיפורים מפחידים על לידות ולכן חוששות ללדת בבית, אלו הנשים שמרכז הלידה מיועד עבורן. הוכח כי לידות בבית ובמרכזי לידה בטוחות כמו לידות בבית חולים עם פחות התערבויות ויותר שביעות רצון. באחוז מסויים מהמקרים אכן יש צורך להעביר יולדת לבית החולים אולם זמן התגובה, כאשר המיילדות בקשר טוב עם בית החולים ובית החולים נערך לקליטת היולדת, זהה לזמן התגובה של בית החולים המעביר יולדת מלידה רגילה לחדר הניתוח." רופאים שפגשו בוואגנר מיהרו לספר על מקרים בודדים בהם נתקלו, של יולדות שהגיעו לחדרי הלידה לאחר שהתחילו לידות בית. כל המקרים הסתיימו בשלום. ד"ר ואגנר ציין כי מיילדת מנוסה יודעת מתי עליה להעביר יולדת לבית החולים וכי מרבית לידות הבית אינן מגיעות אליהם כלל. הוא השתמש באנלוגיה של מוסכניק המתקן וולוו. לאחר שמגיעות אליו עשר מכוניות לתיקון הוא מניח שהוולוו אינה מכונית טובה ושוכח שעל הכביש מכוניות רבות שלעולם לא יגיעו אליו כיוון שהן מצויינות.
"לידת בית אינה דומה כלל ללידה בבית חולים" אמר ד"ר ואגנר: "על כל רופא ומיילדת להיות נוכחים במספר לידות בית על מנת להבין את ההבדל בין הלידות ולנהל דיון אמיתי על הנושא. בלידת בית אישה יכולה להיות במלוא עוצמתה, האחריות עליה, ההתמודדות עם הכאב היא חלק מהעוצמה וישנן שיטות טבעיות רבות בהן משתמשים כמו מים, טנס ,דיקור, היפנוזה, עם פחות סיכונים מהסמים בהם משתמשים בבתי החולים. הפעם הראשונה בה ראיתי לידת בית שינתה את כל תפיסת הלידה שלי" הוא מתאר: כאשר האשה נכנסה לשלב השני של הלידה, מעט לפני בוא התינוק, האשה קיבלה כוח אדיר, והתגלתה במלוא עוצמתה. חשתי מבוהל עד מוות. הבנתי שהעברת האישה לבתי החולים, למצב דמוי ניתוח ושכיבה על הגב מתחת לאנשים זרים ומתחלפים ואורות קרים מנטרלת לחלוטין את אפשרותה להיות במקום עוצמתי זה. לידה דומה למעשה אהבה ומי יכול לחוות אורגזמה בתנאי חדר ניתוח?..."

תגובות

הרופאים נחצו בתגובתם. חלק גדול מהם ביטל את דבריו של ד"ר ואגנר ונשאר בשלו, אחרים הודו על פתיחת דיאלוג. מרגש ביותר היה יום העיון למיילדות תחת הכותרת "כוחה של מיילדת". ד"ר ואגנר מאמין כי מלוות הלידה הנכונה היא מיילדת עצמאית שאינה נשלטת על ידי רופא. מחקר אמריקאי ענק בחן את כל הלידות בסיכון נמוך שהתרחשו בשנה אחת באמריקה (ארבעה מליון לידות). תוצאות המחקר הראו שכאשר ליוותה את ההריון והלידה מיילדת עצמאית לעומת ליווי זהה על ידי רופא 33% פחות תמותת ילודים (עד שלושים יום לאחר הלידה) ו31% פחות לידות במשקל נמוך. משקל הלידה נמוך יותר בלידות שמובילים רופאים בעיקר כיוון שהללו נוטים לקבוע את מועד הלידה מראש על פי נוחותם. "שיעורי הלידות בין יום ראשון לחמישי עלו פלאים בארה"ב, כפי שעלה מספר הניתוחים הקיסריים וכפי שעולה מספר הזירוזים וההתערבויות." הוא מציין ומבהיר כי כלי העזר המרכזיים של מיילדת טובה הן ידיים טובות, אורך רוח ואפמטיה: "המיילדת הטובה אינה ממהרת להתערב, היא מבינה שתהליך הלידה אינו מתוזמן וכי יש לו קצב משלו. היא ממקמת את האישה במרכז ומכבדת את יכולת הגוף ללדת ללא צורך בהתערבות והכלי הכי חשוב שלה זו אהבה." אומר ד"ר ואגנר. בכנס דיברו המיילדות על השוני בגישה ללידה ביניהן לבין הרופאים. על ההנחיות שהן מקבלות להתערבות, על כך שרבות מהן הוכשרו על ידי רופאים ועל הצורך שלהן לחזור וללמוד כיצד לנהל לידה טבעית. הן דיברו על חזונן לכך שמעקב ההריון יערך על ידי המיילדת כפי שהדבר נעשה במדינות מתקדמות, כך מתפתח קשר בין היולדת למיילדת עוד לפני הלידה, הן דיברו על רצונן לטיפול מתמשך בלידה ועל קשר מתמשך עם היולדות גם בתקופה שלאחר הלידה. על מרכזי לידה עצמאיים, על טיפול שונה לנשים בסיכון גבוה ולנשים בסיכון נמוך בתוך בית החולים (מרכזי לידה בתוך בית החולים), על הגשמת משאלות היולדת על ידי הכנה משותפת של תוכנית לידה וגם על כך שתינוקות של נשים שעברו ניתוחים קיסריים יוכלו להשאר עם האמהות ללא הפרדה תוך קבלת סיוע מהצוות הסיעודי. ד"ר ואגנר הציע כי שיתוף הפעולה בין המיילדות לרופאים צריך להיות על בסיס שוויוני ולא פטרוני, יש לקרוא לרופא במידה ונחוצה התערבות כירורגית אבל נושא כמו ביצוע חתך (במקרים בו הוא נחוץ) או תפירת חתך, יכולים להתבצע על ידי מיילדות (כפי שנעשה במקומות נאורים בעולם). חברי הכנסת הסתייגו מרעיון התיקון לחוק מענק הלידה המפלה כיום תינוקות שנולדו מחוץ לבית החולים מתינוקות שנולדו בבי החולים. "שביעות הרצון של הנשים אינה מעניינת אותי" אמר יו"ר ועדת העבודה והרווחה מר דוד טל תוך שהוא משתמש בטיעון הבטיחות וההגנה של השכבות החלשות כדי להצדיק פטרוניות ומניעת השוואת זכויות של יולדות מחוץ לבית החולים לאלו שיולדות בבתי חולים, שהופך את האפשרות לבחור מיילדת בתשלום אישי לנחלת העשירים בלבד. חברת הכנסת תמר גוזנסקי מאמינה כי יש לפעול למודעות ציבורית וללחץ ציבורי על מנת שתהליכים אלו יקרו כמו גם לשיפור המיילדות בתוך בתי החולים. אין היא שוללת את האפשרות להקמת מרכזי לידה שיתרמו לשינוי הגישה גם במוסדות הקיימים. מנכל משרד הבריאות מר בועז טל הבטיח לשקול את המדיניות הקיימת.

סיכום
בפגישות שנערכו לד"ר ואגנר עם הקהל הרחב היתה התרגשות רבה. הובהר לכולם כי אין מדובר במיילדות טובות ורופאים רעים וכי מדובר על מודל רפואי מול מודל מיילדותי חברתי. הגישה המיילדותית מעריכה הומניות ורגש, ערכים שאינם מוכרים בגישה הרפואית. כיום נמצאות מדינות רבות בעולם בתנועה בכיוון המיילדות השיבטית כאשר נשים אינן מוכנות יותר לוותר על השליטה בתהליך הלידה. לתנועת "נשים קוראות ללדת" ולנשים בישראל עדיין דרך ארוכה ללכת אולם ללא ספק הוכיח הביקור ש"אנחנו על המפה" ולא ניתן יהיה מעכשיו להתעלם מהקריאה לשינוי. ד"ר ואגנר סיפר כי במהלך מסעותיו סיפרה לו אישה כיצד ממליטים דולפינים. "במרכז נמצאת הדולפינה היולדת, סביבה ארבע או חמש דולפינות שמתגפפות ומנהלות איתה תקשורת, ומסביבן שוחים דולפינים גברים במעגל ותפקידם להגן עליהן כדי שזה יקרה בדיוק כפי שזה אמור להתרחש. אני מאמין שאני אחד מהדולפינים הגברים הללו". ד"ר ואגנר מאמין כי השינוי אפשרי והוא מצטט את מרגרט מיד אנתרופולוגית שאמרה: "לעולם אל תפקפקו בכך שקבוצה קטנה של אנשים חושבים ומחוייבים יכולה לשנות את העולם, למעשה זוהי הדרך היחידה בה הדבר נעשה."


כל הזכויות שמורות ©	צרו קשר	שיווק באינטרנט	הריון ולידה	תקנון והצהרת פרטיות	קידום והקמת אתרים