סופסוף מצאתי זמן לכתוב, למרות שהסיפור לא מאד ארוך.. שני ההריונות הקודמים שלי הסתיימו בלידות בתחילת החודש התשיעי, כך שגם הפעם לא ציפינו לעבור את השבוע ה38. טעינו לחשוב שיש לנו "נסיון". ההריון נמשך ונמשך ונמשך... ובכל יום שהתעוררתי עם הבטן הענקית (במושגים שלי), לא האמנתי שזה קורה. ככה הגעתי לתאריך המשוער, ואפילו עברתי אותו, וכבר התחלתי להגיד, חצי בצחוק, שאולי זה לא הריון בכלל, אולי רק התנפחה לי הבטן, אולי כדאי לעשות שוב בדיקת הריון... אין לתאר את התסכול המצפה הזה, של סוף ההריון. זה משך אותי לכיוונים כל כך פיזיים, שלא נשאר לי כמעט מקום לרגשות, לרוח, לעצמי. נוסיף על זה שהתארגנו ללידת בית, אז כבר קנינו מה שצריך, והבית כבר היה מוכן ונקי, וכבר היו כל כך הרבה עוגיות, שהיה ברור שאם לא נתחיל לחלק אותן לשכנים, יקרה משהו קיצוני. ככה או ככה, ביום ראשון בבוקר הייתי במעקב פוסט דייט, בדקו הכל ואמרו שהכל בסדר, ושאם לא אלד תוך עשרה ימים ישלחו אותי לזירוז. באחת בלילה התעוררתי (כרגיל בלילות ההריון האחרונים), וירדתי לסלון לקרוא, כי הבנתי שאין מה לדבר על לחזור לישון. במעומעם התחלתי להרגיש משהו בבטן, אבל זה לא בדיוק חזר על עצמו, אז התעלמתי. כשזה חזר שוב, התחלתי לתהות מה לעשות, וכמה מביך שאני מתעסקת בתחום ההריון והלידה, ילדתי כבר פעמים, ועדין אין לי וודאות לגבי התחושות הקשורות בנושא... כיוון שהמיילדת השביעה אותי להתקשר בכל שעה עם כל שינוי בתחושה (בלידה האחרונה ילדתי באוטו), התחלתי לחפש את הנייד. כשלא מצאתי, הלכתי להעיר את האיש, שיעזור לי למצוא, השעה שתים ורבע בלילה בערך,והוא, עוד לא פקח עין אחת, כבר התקשר בנייד שלו למיילדת, ואז נבוך להגיד שהוא צריך לברר בכלל מה מצבי- כן, יש משהו, לא ברור אם זה צירים. היא אמרה שהיא בדרך, ואנחנו התחלנו לעקוב אחרי התחושות, שהתחילו לחזור על עצמן, ואפילו להתגבר, תודה לאל. אחרי כמה זמן המיילדת הגיעה (דרך אגב, זו מיה נותקין המקסימה), מדדה לחץ דם והקשיבה לדופק התינוקת, האיש בינתים נזכר שבאחת הפנטזיות שלי ריח שוקולד קשור לקבלת פנים, אז הוא ממיס שוקולד על האש, הבית מתמלא בריח, והוא מוסיף לזה מוסיקה שאנחנו אוהבים. אני בינתים מתנהלת לי מציר לציר, והם באמת מתחזקים, הצירים. כרית חמה על הגב ותמיכה בבטן התחתונה ממש עוזרים. אני עוברת למקלחת, חוזרת נקיה ועם צירים ממש קרובים אחד לשני.בקושי מספיקה לרדת למטה, ואומרת להם- היא יוצאת. פתאום אני נבהלת מהמהירות, מתחושת הלחץ, מההבנה הגופנית שהתינוקת גדולה, גדולה בהרבה ממה ששיערו לי הבוקר ומהבנות הקודמות, שתים-שלש לחיצות, והקלה. הנה היא.קצת לפני השעה ארבע. זה היה מהיר כל כך! קצת התארגנות, כי לא הספקתי להגיע למיטה שהכנו ללידה וילדתי באמצע החדר, בכריעה והישענות על האיש. אנחנו מתעטפות. אני מביטה בה בהפתעה- מי את? שונה מכל מי שהגיעה אלינו עד עכשיו, שונה מהשמות שחשבנו עליהם.. רגועה, עוצמת עינים, יונקת. איזה קסם! וההקלה, ההקלה הפיזית של איברים פנימיים שלא נלחצים יותר... מחכים קצת במתח ליציאת השיליה (שלא נצטרך לפנות לבית חולים אחרי כל זה). בסוף היא יוצאת. הההה. זהו. אנחנו מתרגלים קצת אחד לשני, ואח"כ התינוקת אצל האיש, ואני בליווי מיה הולכת להתרחץ. מחוץ למקלחת קולות שמחה והתרגשות. הבנות התעוררו לאחותן החדשה... אלהים, כמה שמחה וכל כך בפשטות ופרטיות! כשאני יוצאת, אני שולחת את הבנות לבחור בגדים לגן. הן חוזרות לבושות בבגדי שבת : )
והנה עברו עשרה ימי ברכה מאז שהגעת אלינו בכל כך הרבה רוך ונעימות, נעמי. ירד המון גשם, וכולם עטפו אותנו בכל כך הרבה חום ואהבה, שלא ידענו שזה אפשרי בכלל..
זהו לעת עתה.
|
תוכן ההודעה:
|