אני רועדת כשאני כותבת עכשו, זקוקה מאד לתמיכה, עצה, הרגעה...
בני הקטן בן שבעה שבועות. הוא ילד מתוק, יפה, כל הבדיקות הפיזיות עד כה - מושלמות, הוא יונק יפה ועלה הרבה מאד במשקל רק מהנקה (כבר כמעט הכפיל את עצמו מאז שיצאנו מבית החולים, כשאז הוא היה ממש פצפון במונחים סטטיסטיים אבל לא פג) אבל....
למה הוא לא מחייך אלינו?
הוא מחייך הרבה מאד פעמים חיוך "פנימי" - בסוף הנקה למשל (או סתם בהפסקה שלה) אבל החיוך הזה, של תינוקות, מאוזן לאוזן כשהוא מביט בנו - זה לא.
לפעמים אני מצליחה או נדמה לי שאני מצליחה להצחיק אותו קצת - כשאני "מוחאת" את כפיו הקטנות בקצב אחיד, ככה, אחת -שתיים-שלוש, ונראה שהוא נהנה מזה.
הוא משחק בצעצועים, נהנה "לטעום" אותם ולחבוט בהם כשהם תלויים לו מעל ראשו בשמיכת "האוניברסיטה" הידועה, הוא מאד מתעניין בפרצופו בראי - יש מראה גדולה מאחורי השידה עליה אנו נוהגים לחתלו ותמיד הוא מסתובב אליה על מנת להציץ בפניו בעניין רב אבל... חיוך אין.
עוד דבר, בדרך כלל הוא ממש משתדל לא ליצור אתי קשר עין אלא תמיד מתבונן בדבר מה אחר בחדר. אמנם לפעמים הוא כן מסתכל עלי אבל לפעמים ממש נדמה לי שברגע אסתכל עליו הוא יפנה את המבט. אני מדגישה שלפעמים הוא כן יוצר קשר עין.
הבוקר ממש עקבתי אחרי פניו ומבטו בחיוך קרוב-קרוב עד שבסוף הוא מצץ לי את לחיי בהנאה רבה (ואף השאיר קצת סימנים...).
אנחנו ממש בלחץ. אני גם מפחדת שהפחד הזה עובר איכשהו אליו ומשפיע לרעה.
האם יש סיבה לפחד?? האם מישהי יכולה לעזור????
|
תוכן ההודעה:
|
