אני מתמודדת עם בעיה קצת שונה.
ההורים של בעלי הם אנשים בסדר גמור וכשהתחיל הקשר ביננו תקשרתי איתם מצויין. יש לנו תחומי ענין משותפים ובשביל תקשורת יומיומית אין שום בעיה.
לאט התחלתי לקלוט שאני מהווה ערוץ תקשורת עבורם כדי להגיע אליו. הוא בן יחיד. הוא מאוד מרוחק מהם ומאופק. מדבר איתם בקושי פעם בשבוע וגם אז לא חושף יותר מידי ואני חופשיה ופתוחה.
לאחרונה אני מאוד רחוקה מהם :
א. משום שאני לא מוצאת את עצמי בקשר איתם. אם הוא לא מתקשר איתם זה נראה לי לא בסדר להיות בקשר איתם.
ב. אני מאוד כועסת עליהם על כך שהם "ויתרו" עליו. הם לא פותחים את הדברים איתו כבר שנים וזה למרות שיש להם מלא חברים שאיתם הם מדברים על יחסים וכו'. איתו שום דבר. יש כל הזמן אוירה של "המנעות" באויר כשברור שהשאלה שצריכה להשאל זה: מה קורה? האם אתה כועס עלינו? אתה רוצה להגיד לנו משהו?. ואני חושבת שזו אחריות ההורים לפתוח את הענינים. אני מרגישה שהם שופטים אותו שהוא לא "דברן" ופתוח כמו שהם היו רוצים. אבל גם אני שאני שונה, הפכתי להיות כמוהו לידם כי הם מזמינים את זה. הם כאילו משדברים שיפוטיות כל הזמן אז אני עושה להם "דווקא". לא מספרת להם דברים כמו פעם ולא עונה על שום שאלה שקשורה אליו ולמה שקורה איתו. בתחושה שלי אם הם רוצים לדעת שיתקשרו איתו. גם אם זה נורא קשה.
עם הנכד, התנוק הפצפון שלנו, הם נהדרים אבל גם שם, כל צליל של שיפוטיות על מה שהוא עושה גם אם הוא נאמר בכווונה מאוד טובה אני מיד הודפת.
בקיצור הפכתי להיות קרה ומרוחקת איתם ובתחושה שלי עד שהם לא "יאהבו בחזרה" את הילד שלהם, אני לא סולחת.
תודה
|
תוכן ההודעה:
|