אז הנה זה קורה (אני מקווה…),
ארבעה וחצי חודשים אחרי, אני מנסה לשבת ולהעלות על הכתב את הדבר המופלא הזה, שעוד לא הצלחתי לקרוא לו בשם, מכיוון שהעוצמות שהיו שם גדולות מדי על השפה, שלי לפחות.
האמת היא שההתחלה נשמעת כמו התחלות של סיפורי לידה רבים: שבוע ארבעים, עשר בלילה, מתחיל משהו שנראה כמו צירים סדירים פחות או יותר. הנה, הולכים ללדת בקרוב.
טלפון לדולה שאמורה ללוות אותי: סיכמנו שנמדוד צירים וזמנים ונדבר שוב בעוד כחצי שעה.
אני, מלאת מרץ, אורזת כמה דברים בתיק (שעמד מוכן כמעט חודש בלידה הקודמת, הראשונה, שהתרחשה בשבוע 37…), וברגע מסוים, זה היה במטבח, שיטפון א-דיר פורץ ממני. ממש נהר שלא נגמר, זורם אחרי במסדרון ובחדר השינה ובמקלחת. טלפון לדולה: קדימה, סעו לביה"ח, ניפגש שם.
פאוזה קצרה להסברים: לידתי הראשונה, שהייתה לידה טבעית מדהימה ב"משגב לדך" ז"ל, התרחשה מהר למדי. כשש-שבע שעות מרגע שהחלו צירים ראשונים אחזתי בידי את האפרוח המתוק שלי. הייתה זו לידה מלאת עוצמה, שהתנהלה באופן כמעט בלעדי על ידי בן זוגי ואני, תוך התערבות מועטה ביותר של מיילדת בשלבים האחרונים.
החוויה היתה טובה כל כך, שרציתי שוב! מאחר ומשגב לדך איננו עוד, ולידת בית לא באה בחשבון מסיבות שונות, התגבשה במהלך ההריון הנוסחה של לידה בבי"ח קרוב לבית עם דולה שמאוד מכירים וסומכים ו"מחזיקים" ממנה, ושכמו שאמרה לי מיילדת בבית החולים "היולדות שלה משיגות כמעט תמיד מה שהן רוצות!".
חזרה לסיפור: הדולה, שהכירה את סיפור הלידה הקודמת, מאוד דחקה בנו להגיע לבית החולים. אני מצדי חשבתי שאפשר ל"משוך" עוד כמה שעות בבית ולראות מה קורה. לא היה לי מושג כמה טעיתי, וכמה טוב עשיתי שהקשבתי לה: טלפון לאמא שבאה להיות עם הנכד הבכור (שכבר ישן מזמן ולא מודע כלל ללא-דרמה המתרחשת בבית), ואנחנו בדרך לביה"ח.
יש צירים, די סדירים, די ארוכים, הולכים והופכים תכופים, אבל לא משהו כואב במיוחד.
אני זוכרת תחושה מאוד אמביבלנטית בדרך לביה"ח: שילוב של בהילות מתוך תחושת בטן שזה הולך לקרות מהר, יחד עם רוגע מתוך תחושת בטן-לא-מספיק-כואבת כדי שיקרה בקרוב.
הגענו לביה"ח בשעה עשר דקות לחצות (שעה שכדאי לזכור היטב!), נכסנו לחדר הקבלה ללידה, והמיילדת בדקה פתיחה וצירים: 4 ס"מ, צירים סדירים.
מבחינתי זה היה רגע של אכזבה: קיוויתי לתוצאות יותר מרשימות… אצטרך לבלות פה כמה שעות כנראה…
כך חשבו כולם, והחל נוהל-עצלתיים של תשאול ומילוי טפסים וחתימה על אישורים וסירובים וכאלה.
אני בשלב זה מתחילה להרגיש את הצירים טוב יותר, ומקבלת תמיכה משני מלווי: עיסוי, ריקוד, מים.
בשלב מסוים המיילדת יצאה מהחדר ואני מרגישה צורך בהול לשירותים. נכנסת, עושה, יוצאת, ועדיין מרגישה שיש לי עוד מה להוציא. הדולה החלה לחשוד שאולי מדובר בתחילתם של צירי לחץ, והוא מציעה לבן זוגי ללכת לקרוא למיילדת ולהתחיל לעבור לחדר לידה, שהרי אנחנו עדיין בחדר הקבלה.
הוא יוצא, מתעכב כמה רגעים (כמה דקות אח"כ נאמר חצי בתדהמה חצי במבוכה: "חיפשתי אותה…" ) ואני, שבכל הרגעים הללו הולכת-נמרצת הלוך ושוב בחצי-מטר-מרובע כי זה מה שהיה שם וכי כך הכי טוב לי לעמוד מול הכאב, מרגישה פתאום צורך אדיר ללחוץ, ונעמדת בתנוחת כריעה (כמו שעושים קקי בחוץ). הדולה מבינה שאולי צריך ממש עכשיו לעבור לחדר הלידה, יוצאת אחריו, ואני נותרת שם לגמרי לבד, ומרגישה, ממש כך, ראש בין הרגליים שלי!
[זוכרים את השעה ההיא שצריך לזכור? 23:50? את הפתיחה המאכזבת, את הטפסים, את העצלתיים?]
אני צורחת כמו שלא ידעתי שאני יכולה: "שמישהו יעזור לי!" ושומעת מבעד לצרחה שלי רצים במסדרון.
ואז, בפתח החדר (כי בתמימות מקסימה חשבתי שאוכל לצאת ולקרוא למישהו…) אני נעמדת, מספיקה לראות סדין מאולתר שהונח תחתי, וממני זורם ושט לו (כמעט כתבתי "אפי-נו": זו הייתה התחושה המוכרת באותו רגע…) גוזל פיצפון ומתוק, שעוד לפני שהספיק להגיע לסדין המאולתר נתפס בידיי הרועדות אך הבטוחות כמו שלא היו מעולם, מניחות אותו על בית החזה, מצמידות שפתיו לפטמה. השעה 00:15, והוא יונק.
(לקחתי הפסקה כדי לתאר את ההמשך שהוא בעיקרו די טכני, אז אולי לא אעשה זאת, רק אספר שבתשע בבוקר, כמה שעות אחרי וכמה דקות לאחר שהתעורר אפרוח מספר אחד בבית עם סבתא, נכנסנו הביתה: אבא אמא וגוזל חדש, שידיו של אף אדם כמעט לא נגעה בו מלבד זוג הוריו. לא רחצה, לא בדיקות, לא דקירות. כלום. חתמנו והלכנו.)
לאחר הפסקה נוספת אני משלימה כמה פרטים שסופרו לי אח"כ, ושלא ממש זכרתי בעצמי:
למשל, שבעיצומה של התרחשות הבזק המדהימה הזו ניסה איזה רופא (מאלה שאת עקביו שמעתי נוקשים בריצה במסדרון) להורות לי לעלות למיטה, ואני, בחיוך (!) עונה לו ש"אין סיכוי!"
וגם שבעצם לא הייתי ממש לבד בחדר כי היה עוד זוג, שהגיעו עם צירים ראשונים ושהאזינו בתימהון למתרחש מעבר לווילון, לא מעיזים לצאת מהווילון המוגף סביבם.
וגם שהשלייה יצאה כבר כן על מיטה, תוך כדי הנקה/יניקה.
ויש עוד כל מני, אבל מבחינתי היה שם רק דבר אחד:
אני יולדת ומיילדת ואוחזת ומצמידה ומחבקת ומניקה ויונקת.
|
תוכן ההודעה:
|
