לפני שילדתי דמיינתי שאכתוב כאן את סיפור הלידה שלי בגאווה, דמיינתי סיפור גבורה. זה לא סיפור גבורה מיוחד, אבל למדתי שכל לידה היא בעצם סיפור גבורה. שכדי להביא משהו גבוה כמו חיים צריך לרדת הכי נמוך שאפשר, ושכל מי שילדה היא גיבורה בעיני.
חשבתי שלעולם אני לא אהיה מוכנה ללדת שוב, ועכשיו, שבועיים אחרי, אני יושבת פה ולא מצליחה לזכור את עוצמת הכאב הזה. ככה כנראה המין האנושי שורד, בזכות השיכחה של הגוף, וכנראה גם בזכות משככי הכאבים... אני לא ממליצה ללדת בלי, ומצד שני, אני לא מצטערת שילדתי בלי. מה שכן, בלי ג'וני ויוסי, אני מרגישה שלא הייתי מצליחה. זה הסיפור:
הייתי אמורה ללדת בערך היום, אבל ביום חמישי לפני שבועיים בחמש בבוקר התחילו לי צירים, כל 10 דקות בערך. לא התייחסנו אליהם ברצינות, חשבנו שזה איזה שלב מקדים ושממש לא הגיוני שזה זה. חוץ מזה הכאבים היו ממש נסבלים, וחשבתי שצירים אמורים להיות הרבה יותר גרועים. הלכתי לעבודה, לסידורים. התנהגתי לגמרי כרגיל. הם נעשו תכופים לקראת הערב, אבל לא סדירים לגמרי. בין 4-7 דק' הפרש. התקשרתי לג'וני אייבלמן, הדולה, שאמרה לי לחכות ולהמשיך לבדוק אם זה זה. בחצות בערך, הצירים כבר ארכו כדקה, הלכתי לשירותים וראיתי דימום. החלטנו לנסוע לעין כרם. היו שם מלא אנשים ועד שבדקו אותי השעה היתה אחת, היתה לי פתיחה של 4 ו 100 אחוז מחיקה. הכניסו אותי לחדר לידה, ג'וני הגיעה. עד לאותו שלב הצירים היו כואבים, אבל אפשריים. הבעיה היתה שהדימום שלי לא הפסיק והמוניטור הראה ירידות דופק לתינוק. הייתי חייבת להיות כל הלידה על המיטה ומחוברת למוניטור.
אני רוצה רק להגיד שמראש החלטתי שאני יולדת בלי אפידורל. חשבתי שאני מאוד עמידה בכאב. וילדתי בלי אפידורל ובלי שום משכך כאבים. ככל שהזמן עבר נוכחתי לדעת שקיים כאב שלא הייתי מסוגלת לדמיין. ובלי היכולת לזוז מהמיטה ובגלל המהלך הטבעי של לידה, הוא הלך והתעצם. זה היה מאוד מאכזב, וכמובן, מאוד קשה.
הלידה התקדמה בקצב סביר, אבל כל הזמן היו ירידות דופק, החליטו לנתח אותי, הכינו חדר ניתוח, הכינו אותי נפשית לזה, וכבר ממש לא היה אכפת לי, אפילו שכמה ימים לפני כן עברתי היפוך כדי לחסוך את הניתוח. רציתי רק לגמור עם זה כבר. למזלי ג'וני היתה שם, והיא ביקשה שיבדקו שוב, אני לא זוכרת את מהלך הדברים בצורה מדוייקת, אבל הם בדקו שוב את הפתיחה וויתרו לי על הניתוח. אחרי התקדמות, כאבים רבים, ירידות דופק ודימום נוספים, החליטו לעשות ואקום. הכינו אותי לזה, הביאו את המכונה, ושוב – כל כך רציתי כבר לגמור עם זה שממש לא הזיז לי. ושוב, שיקול הדעת של ג'וני עזר לזה שוויתרו לי. אני כל כך שמחה שהיא היתה שם, היה לי ביטחון מלא שלא יעשו לי שום דבר מיותר, והייתי פנויה להתרכז בגוף בלבד ולא הייתי מוטרדת ממה להגיד ומה עושים הלאה ומה קורה.
הצירים הלכו והתגברו, צרחתי, הייתי מיואשת, הרגשתי גם עלבון. רציתי לברוח משם, רציתי ליפול מהמיטה ולהתרסק, ויוסי החזיק אותי. ג'וני ויוסי היו מדהימים. הרגשתי שהם פשוט מלאכים שנשלחו לשמור עלי, הם עיסו לי את המקומות הכואבים בזמן הצירים והנחו אותי איך לנשום, ואיזה צלילים להוציא כדי להקל על הכאב. אז התחיל שלב הדחיפות והלחיצות, כל דחיפה הייתי בטוחה שזהו, ואז הגיע עוד ציר ושוב הייתי צריכה לדחוף. הכי קשה היה להמנע מלדחוף בכמה צירים. אחרי כשלושת רבעי שעה היתה שוב ירידת דופק, ולא היתה ברירה אלא לחתוך אותי. בגלל שילדתי מוקדם הספקתי להשתמש באפי-נו רק פעם אחת, לצערי הרב. אחרי שבועיים שאני עדיין מרגישה את התפרים, אני ממליצה לכולן לעשות הכל כדי להמנע מזה.
בשעה 7:15 התינוק היפה שלנו יצא, בכה, פקח עיניים. זהו. ועכשיו אני כאן.
|
תוכן ההודעה:
|
