|
19/5/2003 15:16
|
רונה
|
מאת:
|
סיפור הלידה של ירדן
|
כותרת:
|
סיפור הלידה של ירדן
אתחיל ואציין שבלי הפורום הזה ההריון והלידה שלי היו ניראים אחרת לגמרי. כל חיי פחדתי מהלידה וכשנכנסתי להריון הכרזתי "רוצה קיסרי" אבל בזכותכן נשים יקרות החלטתי ללדת לידה רגילה עם נסיון להחזיק בלי אפידורל "כמה שיותר", בזכותכן לקחתי דולה, הלכתי ליוגה, שתיתי תה פטל וסירפד עשיתי עיסוי פרינאום ועוד הרבה דברים שהפכו את ההריון והלידה שלי לחוויה מופלאה, ממלאת, מהנה -פשוט עילאית תשעה (עשרה..) חודשים של שיכרון חושים .היום – חודשיים אחרי אני כבר מתגעגעת לתחושה המופלאה של יצירת חיים שאיתה היסתובבתי.
ההריון הזה הגיע מהר מן המצופה - בירח דבש שבוע אחרי החתונה כבר הייתי בהריון והסתיים מאוחר מן המצופה. ההריון היה קל יחסית בלי תפעות לואי עם בעל אוהב ותומך ועבודה שהצטמצמה למינימום.הלידה לעומת זאת.. זה כבר סרט אחר, אז נכון קיויתי ללידה מהירה אבל מי לא מקווה לכך?? כניראה שכשה' אמר "בצער תלדי בנים" זה לא היה בצחוק.
הלידה של ירדן שלי התחילה בשבוע 42+4. כבר הייתי די מיואשת ובטוחה שהינה מגיע סוף שבוע 42 ואני הולכת ללדת בלידה יזומה...אבל ירדן חשב אחרת.
ביום שלישי 18.3.02 בשעה חמש היה לי ביקור אל רופאה פרטית בו ביקשתי שתעשה לי סטריפיג "כדי לזרז עיניינים" היא לא ממש התלהבה כי הייתי עם מחיקה של 60% ופתיחה של אצבע – לדעתה מוקדם מדי לסטריפינג. היא בדקה אותי ידנית ואמרה לי שניראה לה שייקח "עוד כמה ימים" . הגעתי הביתה מבועסת וכשרמון ניכנס כולו צפיה– הודעתי לו "תירגע, הוא לא מתכוון לצאת בקרוב". ישבנו בבית רמון דיבר בטלפון ואני לידו מדברת עם ירדן מבקשת – מתחננת שיבוא ומבטיחה שבחוץ יהיה כיף לפחות כמו בפנים. ואז זה קרה, כשהתרוממתי מהספה הרגשתי "פלאק". המים ירדו. תפסתי את רמון חזק ביד ואמרתי לו "ממי זה זה" הוא ניתק את השיחה (באמצע – לא נעים) ונכנס לפעולה. איפה התיק – מה צריך לעשות – נשארים בבית או נוסעים?? אני רצתי לשירותים שם הרגשתי את הציר הראשון. כואב אבל לא נורא. הבטתי לאסלה וראיתי – מים מקונאלים. כל התוכניות הישתנו – נוסעים ישר לב"יח – אוף איזה בעסה כ"כ רציתי להעביר צירים בבית לבד עם רמון – טוב מילא.. אושר מילא אותי - הינה הילד שלי מגיע .
אנחנו גרים חמש דקות מאיכילוב אבל לי זה ניראה נצח. בספסל האחורי בעמידת שש צעקתי מכאב. הצירים היו צפופים – כל שתי דקות וכואבים נשמתי נשפתי צעקתי והינה אנחנו בבי"ח. התקשרתי להדס – הדולה הניפלאה שלנו – הודעתי לה אנחנו בדרך לליס .רמון דיבר איתי הרגיע הרגשתי בסדר.
בשעה 21:45 הגענו לאיכילוב שם קיבלו אותנו מהרו וידאו שהמים מקונאלים הגעתי עם פתיחה של 1.5 מחיקה של 80% וגובה –3 . האחות הודיעה לי – הוא גבוה. הצירים נחלשו אבל בגלל המים העכורים העלו אותי לחדר לידה.
השעה היתה 22:30 הצירים היו תכופים יחסית כל ארבע דקות ציר. חיברו אותי למוניטור ולאינפוזיה בגלל המים העכורים אבל נתנו לזוז בחפשיות. הדס הגיעה והמיילדת – מירה היתה נחמדה הסבירה לה הכל ולא כעסה על כך שהבאתי "חברה" . אחרי שעה של צירים כואבים ביקשתי להתקלח בהתחלה סירבו וגם נכנסה אח"משית מרשעת שכעסה עלי ועל דרישתי למיקלחת והודיעה לי ש"הם יודעים שהדס דולה" אני לא התייחסתי אליה וביקשתי ממירה שהיא לא תחזור לחדר שלי יותר. ב 11:00 התחלפה המשמרת. האחמ"שית החדשה היתה שושי מלכה חמודה מאוד והמיילדת – מקסימה היתה ויקי שרמן שתיהן איפשרו לי להתקלח. נכנסתי עם רמון למיקלחת ושם הרגשתי מצויין. המים החמים עזרו לי להתמודד עם הצירים. וגם תנועות האגן (תבורכי שירלי בנטואיץ') רמון המתוק היה איתי והתחושה היתה נפלאה. כואבת אבל מרגשת .תמיכתו ואהבתו של רמון עזרו ל מאוד. עם כל ציר הוא עזר לי עם המים ועם ליטופים ולחיצות. הכאב היה חזק אבל תחושת האושר היתה חזקה יותר (לא לאורך זמן…) אחרי שעה במים ויקי ביקשה לחזור למוניטור. חזרנו והתחלנו לעבוד. הצירים התגברו והפתיחה התקדמה ובשעה 12 היינו במחיקה מלאה ופתיחה של 4 ס"מ הדס עבדה איתי וגם רמון היה שם ליטף חיזק ספר איתי נשימות תמך, לחץ, עיסה – תודה ה' שנתתי לי בעל כזה.
במשך 3 שעות עשינו מסג'ים, תנועות, רפלקסולוגיה, שמנים ושיאצו. אבל הכאב התגבר . כל הזמן רציתי לדעת –האם זה השיא?? כי אז לא צריך אפידורל אבל לא קיבלתי תשובה. הצירים התגברו ואני נשמתי ונשפתי והתנוענעתי אבל לא יכולתי יותר בשעה 2:30 חמש שעות עם צירים נישברתי . רוצה אפידורל ועכשיו. המרדים עשה עבודה מהירה ועדינה לא הרגשתי כלום אבל עד שהחומר התחיל לעבוד לקח זמן.
ואז זה התחיל להשפיע. בצד אחד לא הרגשתי כלום ובצד השני הרגשתי מעט אבל זה היה הרבה יותר טוב. לדעתי מגיע לו פרס נובל לממציא הסם המופלא הזה. התחלתי להשתעמם כולם נירדמו . ביקשתי מרמון שישיג לי אינטרנט רציתי לספר לכן או שיתקשר לחברים אבל בסוף גם אני נירדמתי. הדס סיפרה לי שמתוך שינה עוד יללתי קצת עם צירים חזקים אבל ישנתי.
בשעה 5:00 בדקו אותי שוב – ואיזו אכזבה לא היתה התקדמות כמעט בכלל הפתיחה היתה רק 5 ס"מ. ויקי הציעה לי פיטוצין ורופאה אחת ממש לחצה עלי אך אני סירבתי רציתי לתת לו למתוק שלי צ'אנס לצאת בקצב שלו.
ב 6 בבוקר התעוררנו כי הכאב התגבר בצד הפחות מורדם. קראנו למרדים שוב ואז הגיע מלאך בדמותו של מנהל מחלקת ההרדמה ואיכשהוא הרדים לי את הצד השני מבלי להרדים עוד יותר את הצד הרדום .התחושה היתה טובה. הרגשתי את הצירים אבל חלש מאוד.
בשעה 7:00 בבוקר הגיעה שושי ועשתה לי בדיקה והכריזה – 8 ס"מ כימעט קפצתי עליה מרוב אושר – הינה אתם רואים הוא יכול לעשות את זה לבד. שושי אמרה לי שההתקדמות איטית יחסית 4 ס"מ ב 7 שעות אבל לדעתה אין צורך לזרז עם פיטוצין.
ואז התחיל החלק הקשה במשך שלוש שעות לא היתה התקדמות בפתיחה בשעה 10 בבוקר עדיין הייתי על פתיחה של 8. התינוק שלי היה גבוהה והמיילדת שהתחלפה לה בינתיים – לשרה כץ שהיתה מדהימה אמרה לי שכיוון שהצירים לא סדירים התינוק לא יורד ונימצא ב -2 הפתיחה מתעכבת. התייעצתי עם רמון והוא הציע – פיטוצין. הסכמתי. זה עזר. תוך פחות משעה הגעתי לפתיחה מלאה אבל… התינוק היה עדיין למעלה. ניסיתי להתרומם לשנות תנוחה מהצד לעמידת שש אב האילחוש שיתק אותי לגמרי ולא הצלחתי. מה שהרגיז זה שלמרות השיתוק כביכול את הכאב הרגשתי. החלטתי שאם כבר אני משותקת ולא יכולה לזוז אז לפחות שאני לא אסבול. אמרתי לרמון שאני רוצה עוד אפידורל והוא שהיה רחוק ממני כמה מטרים הודיע לי " לא, די, תיכף מתחילות הלחיצות " (ביקשתי ממנו לדאוג שלא אגיע ללחיצות מנוטרלת לגמרי ) שתקתי אבל אחרי כמה שניות כשהוא התקרב אלי תפסתי אותו במן פרץ אלימות וכאב כזה בחולצה ואחרי מספר איומים שאני מעדיפה לא לפרט הגיע המרדים עם הסם הניפלא הזה. ידעתי שזו טעות ורמון צודק אבל הכאב היה גדול. שרה הודיעה לי שהתינוק שלי עדיין גבוהה ואולי ננסה את כסא הפרסה או פוטון אבל הנסיונות היו לשווא הייתי משותקת לגמרי וירדן היה עדיין גבוה.
ואז אחרי שעה בערך התחילו צירי הלחץ- איזה כאבים. לדעתי האפידורל בשלב זה כבר לא השפיע והרגשתי אותו – את בני. הרגשתי אותו מתפתל ומנסה לצאת וזה כאב. כאבים חזקים מאוד כאילו הגוף שלי הולך להתפרק לשתיים. הייתי בטוחה שהינה אני נישברת כי תמיד הייתי שברירית כזו.. צרחתי מכאב וגם מייאוש . הוא פשוט לא התקדם מספיק מהר למטה אחרי חמש לחיצות כבר התחלתי לדאוג לריצפת האגן שלי וביקשתי מרמון שיעזור לי. בכל ציר חיבקתי אותו חזק הסתכלתי לו בעיניים וראיתי שכואב גם לו. הוא ליטף אותי ונישק אותי והחזיק את עצמו חזק . אבל ראיתי שיש לו דמעות בעיניים. כל הזמן הוא אמר לי באוזן "תלחצי , את נהדרת, הנה הוא יוצא" אבל רמון תמיד היה שקרן גרוע ומבט אחד על עיניו היפות והאוהבות מילא אותי אנרגיות מחד אך מנגד ראיתי שהדרך ארוכה… שרה אמרה לי שהוא לא מצליח לרדת.
מיילדת נוספת הגיעה בשם מאשה. שתיהן דחפו לי את הרגליים והרימו אותי לתנוחת כמעט ישיבה ואני לחצתי ושאגתי. הרגשתי כמו לביאה שנאבקת לשמור על גוריה. כל הזמן הקשבתי רק לרמון והתרכזתי רק בו ובאהבתו אבל זה לא עזר. " הינה רואים את הראש – יש לו שיער שחור" מודיעות לי המיילדות ואני בבכי של אושר וכאב צורחת לוחצת שואגת אבל לצאת הוא לא מצליח.
ואז הגיע רופא מקסים בדק אותי ואמר לי- "עצם הפיבוס שלך נמוכה צריך ואקום" הרופא הסביר לי שאולי אם אמשיך ללחוץ התינוק יצא אבל זה יהיה קשה וארוך ויגרום לי לנזקים עתידיים. הסתכלתי על רמון ועיניו אמרו לי "תעשי " בחשש מסוים ואכזבה הסכמתי רציתי שזה יגמר כבר הרגשתי שאני עומדת למות. הדס המקסימה ניסתה לגרום לי להתרכז בצירים כדי שלא אראה את המכשירים אבל ראיתי את המספריים. התחננתי לרופא" בבקשה אל תחתוך עשיתי עיסוי חודשיים תנסה בלי" אך הוא סירב והבטיח לחתוך כמה שפחות. מתוך כאבי הצירים ביקשתי הרדמה מקומית והיא בוצעה. ביקשתי מרמון שיצא. לא רציתי שיראה מחזה לא נעים הוא לא התווכח ויצא. בדיעבד אני מודה לה' שכך היה. התהליך היה מהיר הואקום חובר לראש של ירדן ותוך לחיצה אחת הרגשתי מעין שיחרור ענק מתוך הגוף – כמו דרקונה גדולה שמוציאה מתוכה להבת אש ענקית הרגשתי תחושת ריקון בבטן תזוזות חזקות בוגינה ואז ראיתי אותו. הוא יצא צהוב בגלל הקקי ועם הגב אלי חשבתי שאני מתה מהתרגשות. זה היה כמו התגלות כמו נס. ב בכי ביקשתי מהרופא "תהפוך אותו אלי" ואז ראיתי אותו. את הפנים הכי מתוקות בעולם מתפתלות ובוכות במעין קול קטן ומתוק הקול הכי יפה בעולם. כן, אז ככה זה אהבה ממבט ראשון. בכיתי. הרופא חייך אלי ואמר לי "תוך דקה הוא אצלך" – (צריך לשאוב לו מים מהריאות בגלל המים המקונאלים).
רמון דפק בדלת אך אני ביקשתי עוד שתי דקות ביקשתי שינקו את הדם כי לא מתאים שהוא יתעלף דווקא עכשיו . הדס יצאה הרגיעה אותו שהכל בסדר בינתיים הצוות ניקה מהר ואז רמון נכנס. הוא ניגש אלי כ"כ דואג אך יחד עם זאת מלא בעדינות ורוך "איפה הוא??" הוא שאל "תיכף בא" עניתי. ביקשתי ממנו שיעזור לי להתפשט לפני שהוא מגיע כדי שאוכל להצמיד אותו אל גופי. התפשטתי מהר – כולי מלאת אנרגיות כאילו לא עברו עלי 15 שעות של סבל ואז ירדן ניכנס. החזקתי אותו בידיים ופרצתי בבכי של אהבה , התרגשות אושר עילאי. עשיתי את זה. הסתכלתי על רמון שמחבק אותי ואת בננו כולו נירגש ודומע "שלום ירדן" הוא אמר. שנינו מסתכלים עליו ולא מאמינים שכך הוא היה בבטן שלי – שלם יפה ומושלם בכל איבריו.
הוא נולד ארוך יחסית 55 ס"מ במשקל 3.700 ק"ג. הוא נולד כ"כ יפה וברור ..
ירדן הסתכל עלי ישר בעיניים ואני כ"כ נירגשת הורדתי מעליו את כל השמיכות הצמדתי את גופו הקטן והיפה אלי עור אל עור ובכיתי מאושר ומאהבה. אוי אלוהים איזה אושר, איזה עונג הגוף הקטנטן התכרבל מול חום גופי עטפתי אותו בזרעותיי נישקתי את פניו הבטתי בעיניו והוא.. הוא מיד חיפש את הפיטמה.
הוא ינק בשקיקה שתי דקות. רמון מביט בו המום כולו ונירגש עם דמעות של אושר בעיניו וחוזר ואומר "אני לא מאמין.." ירדן הפסיק לאכול והביט בי ישר לעיניים ואני ידעתי – אני אמא.
האמהות הפכה אותי לבנאדם שלם יותר חם יותר ומלא באהבה. לא האמנתי על עצמי (וגם אחרים שמכירים אותי עדיין לא מאמינים…) שארגיש כ"כ שלמה עם ההתמסרות הזו למען אושרו ובריאותו של היצור הקטן והמתוק הזה. אבל כל בוקר כשאני קמה לקריאותיו (קריאה ולא בכי..) ומגיעה לעריסה ורואה אותו מחייך אלי בחיוך הכי מתוק בעולם אני לא מבינה איך אפשר אחרת..J
אני מודה לכן שבט נשים יקרות על שהייתן ועודכן כ"כ פתוחות מבינות ותומכות עבורי בכל החויה הזו.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
