בעקבות משהו שדנדוש כתבה ןתמי הגיבה..
קראתי ולא היה לי זמן לענות ולשבת ולחשוב על זה, והאמת שגם עכשיו אני רק זורקת את האבן הראשונה למים כי אין לי ממש זמן.
מבטיחה שאוסיף את דעתי מאוחר יותר הערב.
בכל אופן נראה לי נושא מעניין לדיון לילי שכזה -
מהי אשה שאינה אמא, האם אנחנו באמת חייבות להרות כדי "להגשים" את עצמינו?
דנדוש סליחה אם אני מוציאה דברים מהקשרם, אבל הנה הציטוט שלך:
"אבל אמהות זה בכל זאת משהו בסיסי אצל האשה
ומעטות הנשים שאני מכירה שמוותרות על אמהות במודע ומתוך בחירה חיובית. אני בהחלט חושבת שאשה שלא הופכת לאם, לא מממשת את השלמות שלה ולא משלימה את ההתפתחות הטבעית שלה כאדם.
אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט אבל הנשים שאני מכירה, שפספסו את האמהות מסיבה כזו או אחרת, פשוט נבלו באיזשהו שלב.כלפי חוץ הכל בסדר, אבל בפנים משהו ריק, סגור, מכווץ. (למעט אישה אחת שאני מכירה, שהיא טיפוס כל כך נרקיסיסטי, שבחרה לא ללדת ילדים והיא ממלאת את עצמה בעצמה - והיא מאושרת ומקסימה)
כל הנשים שאני מכירה, ללא יוצא מן הכלל, בהופכן לאם - התרככו, נרגעו, פרחו, התעצמו, קבלו כח ושלמות. כאילו שהפאזל הושלם במקום כלשהו. ולמרות התסכולים של אובדן הגזרה, אובדן החופש, אובדן קריירה, למרות הקושי - המשהו הבסיסי הזה , הנשי הזה, הקמאי הזה, מתמלא."
המחשבות שבנתיים מתרוצצות לי בראש הן שגם אני מכירה כמה נשים שאינן רוצות ילדים, ושמוטב כך אולי, אבל השאלה האמיתית היא מה עם שהנשים שחושבות שהן חייבות ילדים כשבסתר ליבן הן אולי מעדיפות שלא?
לי ברור שאצלינו מדובר בעניין של לחץ חברתי עצום (באירופה למשל, מקובל יותר לא להתרבות.. וילד אחד בארץ הוא גם עניין להרמת גבות).
נראה לי שאני מכירה נשים רבות שלא יודו בכך בפומבי או בפני עצמן אבל היותן אמא די הרס להן חיים. שהתחושה שהילד שואב מהן את הכוחות לא אוזנה מספיק באושר העילאי אותו חלק מאיתנו חוות. שמאז היותן אמהות רק מחכות שהילד יגדל קצת, ישתוק קצת, יילך קצת לשחק לבד.
ילדים אכן יכולים להיהפך ה"תרפיה " של רבות מאיתנו, ולא תמיד זה לטובה. אני מאלו שממש מאמינות בזה - מאלו שכן תולות הכל על ההורים, כמעט הכל, ואני מכירה כמה אנשים אומללים שאולי היה עדיף אילו הוריהם היו מבינים שאינם "צריכים" להיות הורים, או מתקנים את עצמם לפני ההחלטה להביא יד לעולם. הם ממשיכים את שושלת האנשים האומללים, הלא מסופקים, בילדים אומללים ולא מסופקים, ילדים שדרישותיהם לאהבה אינן נענות כמו שאלו של הוריהם לא נענו. וכל אחת מאיתנו מכירה כאלה.
האם לא היה מוטב אילו היינו חיות בחברה שמכירה בקושי ובעומק שבהורות ולוקחת אחריות מלאה על הולדת ילדים? כלומר מקבלת ביתר סלחנות נשים שמחליטות לא ללדת?
ועוד שאלה היא - אין לי ספק שאלוהים או כל גורם אחר שברא אותנו רצה שנלד, אחרת לא היינו מבורכות בכל כלי הקיבול הנפלאים שלנו, אבל האם היום, אחרי שעזבנו את אותו ה"שבט" שבו אני לפחות מאמינה היינו אמורות לגדל את ילדינו - היום, כשנוצרה המשפחה הגרעינית שהיא (על פי הגדרת סוטלר החכמה) הדבר הנורא ביותר שקרה לנשים במאה העשרים, עכשיו משהימצאנו ואימצנו אמצעי מניעה לכל, שסקס יכול להיות סתם פאן ולא רק "פרו ורבו", משנשים קיבלו מעמד שווה (נו) בחברה, האם בימינו האמהות עדיין צריכה להיות הגדרת הנשיות? האם לא הגענו לעידן בו יש בחירה מרובה יותר? האם אשה יכולה לבחור בכלל שהגדרתה כאדם קודמת להגדרתה כאשה?
(זוהי כמובן שאלה רטורית.. עבורי לפחות, ברור שהחברה שלנו רחוקה מלקבל באמת נשים שבוחרות לא להיות אמהות. במיוחד בארץ הן ייחשבו מופרעות אמיתיות).
הרי ברור שגבר יכול להישאר רווק, או אפילו בתוך מערכת זוגית (גם חד מינית) ולהיות מוערך על "הישגיו בחיים" אם אלה נמדדים בכסף או בתהילה מסוג כלשהוא.
אישה ערירית שתאמר - "לא חשבתי שיש לי את האנרגיות/החמלה/הסבלנות להיות אם - ראיתי מה זה עושה לחברותי והבנתי שאני לא בנויה לזה" - או "העדפתי להמשיך ליסוע בעולם לבדי, להזדיין בלי גבולות, לרקוד עד אור הבוקר, לפתח קריירה עולמית " תהיה לעד מוזרה בעיננו? נקנא בה ונבוז לה גם יחד?
וכל זאת בפרספקטיבה של אמהות - לאו דווקא היצר החייתי כמעט שיש לנו להותיר אחרינו צאצאים. ושמא הוא היצר האימהי?
בקיצור- אני זורקת כאן מחשבות עם עצמי נוסח "בריינסטורמינג" ואשמח לקרוא את דעותיכן.
סליחה על ההתפרצות..
רשות הדיבור לאימהות:
|
תוכן ההודעה:
|
