|
27/5/2003 11:18
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
יקרות, אני על הקצוות. ):
|
כותרת:
|
שיקי אחרי 3 ימים של מחלה שעברה לטובת יציאת השן הראשונה (!) וכנראה עוד 20 שיניים יחד איתה. היא מקטרת ללא הפסקה. גליגם, טי ג'ל.. טיפה עוזרים ואז נמוגים לחלל הלא מוצאת מנוחה שלה. אני אחרי 3 לילות נטולי שינה כמעט לגמרי לגמרי. מרגישה שאני לא יכולה יותר. היא כל הזמן מקטרת בקול מעצבן כזה, וכל מה שבא לי לעשות זה לבכות יחד איתה. אבל גם זה לא מצליח לי. העייפות גומרת אותי טוטאלית. כל פעם מגיעה לשיאים חדשים שנראה שכבר אי אפשר מעבר... אבל מסתבר שאפשר. היום היה לי דז'וו מהחודשיים הראשונים שהנקתי בהם כל שעתיים-שלוש כולל הלילה. אני לא נחמדה אליה בכלל. לא מצליחה. דווקא כשהיא הכי צריכה אותי אני נשברת ומבריזה לה?! איזו מן אמא אני? איזו מין אישה? מרגישה כ"כ קטנה ולא ראוייה לה לקטנה הזו, שמתחרפנת לה ממשהו לא ידוע (תגידו, הפריחה שאחרי החום מגרדת? כי היא כל הזמן מגרדת את הראש ואני לא רואה שם ששום דבר). שן אחת כבר רואים, לא ברור אם רואים את הבקיעה או את השן ממש. מה שבטוח זה שזה נראה זוועה וכנראה גם מרגיש ככה. מעצבן אותי כ"כ קול הקיטור הזה שלה.. ממש צורם לי באוזן. מה אני מעבירה לה בזה? אני רק עושה אותה יותר אומללה. אתמול היא היתה כל היום (למעט 15 דקות בכיסא אוכל ועוד קצת לשינה שהצליחה לכמה זמן במיטה) על הידיים. וגם זה לא עוזר. הקיטור ממשיך וממשיך.. ואני - מרחמת עליה, מתעצבנת עליה, מרחמת עלי, מתעצבנת עלי עוד יותר. מה אני אמורה לעשות עכשיו? אמא שלי עוזרת, אבל זה לזמנים מוגבלים. ועדיין יש לי את השעות האלה שאני חייבת לתפקד ולא הולך לי. וגם כשיש פה אנשים אחרים (כולל טל) היא כל הזמן מקטרת כדי לעבור אלי. ומה אם לא היתה לי עזרה, מה היה קורה אז? אני לא ראויה. לא מספיק גדולה אם ברגעים כאלה אני לא מצליחה לשכוח אותי ולהיות בשבילה וזהו. איך אני עוד מעיזה לרחם על עצמי? מבולבל ודבילי, אבל זה מה שיוצא לי עכשיו. הנה התעוררה.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|