שלום וברכה למי שקוראת
החלטתי לשתף את "כת האימהות" בסיפור שלי גם כדי שנזכור תמיד לשמור על ראש פתוח, כך שההתמודדות עם הפתעות תהיה קלה יותר.
כמורה ליוגה מזה 8 שנים, שלמדה ללמד נשים בהריון, שתירגלה יוגה לנשים בהריון וכאחת שמודעת לגוף ומחוברת פנימה דימיינתי לידה טבעית. שיננתי את תנוחות הלידה, זכרתי את סיבובי האגן והצטיידתי בחטיפי גרנולה, מיץ תירוש וכו' וכו' וכו'.
בשבוע 39 וחמישה ימים (אחרי שהייתי בטוחה שאלד ביום זה וזה או בסוף שבוע 38) הגעתי לבלפור (אחה"צ) למוניטור רגיל- תור שקבעתי שבוע קודם. הרופא שאל אותי אם איני מרגישה שיש לי צירים? התקשויות של הבטן? ואני לא מבינה מה הוא מתרגש... כבר חודשיים אני מזהה את ההתקשויות האלה כברקסטון היקס. לאחר 20 דקות, בבדיקת אולטראסאונד שהחליט לבצע הוא סיפר שיש מיעוט מי שפיר והפנה אותנו לחדר לידה. בעלי התחיל להתרגש ואני באדישות ובזילזול מה בטוחה שלרופא הזה אין מושג ושאין סיכוי שהיום זה היום (בפרט לאור הגישה ה"לבבית" שלו: "אין לך מה להילחץ, צריך ליילד אותך, מקסימום תעברי ניתוח קיסרי").
עברנו בדרך אגב בבית, זרקתי עוד כמה דברים לתיק, עברתי את הקבלה ב'ליס' (6 בערב), הכל ממש באדישות ובבדיקת מיילדת במיון יולדות נאמר לי שיש פתיחה של 4 ושאני בלידה פעילה ומה את לא מרגישה צירים?- לא!
התחילה לי הרגשה של סיפוק ורוגע, ציפייה שלווה... סוף סוף הסקרנות של איך תהיה הלידה עומדת להתממש. בשימחה ושוב- בסקרנות ילדותית, נכנסנו לחדר לידה, בעליצות החלפתי לחלוק ה"מדהים" של בי"ח, בחדווה (אמיתית)נכנסתי לרוקן את החוקן ולהתרחץ. והתחלתי להניע את האגן, לנשום, למולל פיטמות, להסתובב על הכדור.... המוניטור העוברי הכניס בהחלט אווירת לחץ, סתם בגלל שהיה נוכח והמיילדת שהתחלפה והרופא דיברו על אולי פיטוצין. נורא נחמד שאני לא מרגישה את הצירים אבל הם גם לא אפקטיבים. כששמעתי את המילה פיטוצין נזכרתי בחברה שסיפרה שזה גרם לה להתיישב בחדר לידה על הריצפה ולחשוב שהיא עומדת למות מכאבים. אבל... המיילדת שלי אמרה שזה מאוד אישי ושבכלל לא חייבים להיות לי כאלה כאבים ושבכל מקרה לפני שנגיע למשהו שמתקרב למצוקה עוברית כדי כן לקחת זירוז (בדיעבד אין לי מושג אם זה היה הכרחי אני רק יודעת שאם כך היה אז זה מה שהייתי צריכה לעבור. פשוט.) ב-11 התחלפה משמרת והמיילדת החדשה הגיעה עם גישה שונה:" בשביל מה את צריכה לנסות להתמודד עם כאבים לא טבעיים? את לוקחת פיטוצין, קחי גם אפידורל, במקרים מסויימים מאוד זה יכול גם לזרז." עוד דוגמה ללמה עדיף מיילדת אחת.
בכל הזמן הזה אני בלחץ סמוי שמאוד הגיוני בסביבה הבית-חולימית ואני שואלת שאלות עד הפרטים הכי קטנים ומנסה להבין עד הסוף מה ואיך. אמא שלי, אחותי, גיסתי, אבא שלו, אחותו... כולם בחוץ ודי נחמד לי. בעליקי מותק- תומך בי בכל תא, מחזק ונותן הרגשה שאני מעולה עם כל החלטה ושאלה.
ואני קצת בסרט. הרגע הייתי חוזרת לשם שוב. איזה מרגש.
קיבלתי מנה התחלתית של פיטוצין והחלטתי לקחת גם אפידורל, בחרתי בגישה שאם לא טבעי אז לא בא לי לסבול. אפילו די שמחתי שלא יהיו כאבים ודי נמאס לי מחדר הלידה.
במהלך שמונה צירים אפקטיבים עם כאב נסבל ביותר וננשם ומרפה, הגיע האיש המפחיד- האיש עם האפידורל. שגיא הוצא החוצה, אני קראתי את הטופס המזעזע של האפידורל שנותן הרגשה של את הולכת למות רק תחתמי לנו בבקשה. קופלתי לגודל בוטן, הרגשתי את כל הזרמים, המדבקות והפחד, החזקתי למיילדת את היד בתחושה של אני יודעת שהכל יהיה בסדר רק תחזיקי אותי שלא אהיה לבד. רחמים עצמיים גם עלו- אני קטנה, מה עושים לי? אין לי כבר שליטה כולי בידיהם, החלטתי לסמוך "עליהם" עד הסוף.
תוך חמש דקות מהאפידורל התקבלה פתיחה של 10, הגיעה רופאה מתוקה שפקעה את מימיי, לא הרגשתי כלום ולא האמנתי כ"כ להתלהבות של המיילדת שהנה זה עומד לקרות. שגיא מרוט מעייפות, אמא שלי ואחותי מחוץ לדלת וטוב לי עם זה. המיילדת בהפתעה ניגשת לבין רגליי ואומרת:" יאללה תמי, תני לי קצת קקי" שגיא בבילבולו כמעט נשבץ. הוא רוקן בכיף את הפיפי שלי בערך 20 פעם כשאני שכובת אפידורל ועכשיו יצא גם קקי? אני כמובן הבנתי, בצלילות הדעת המטורפת ובמין שקט פנימי מוזר שנוצר ברגעים האלה, שהיא רוצה שאתחיל ללחוץ לכיוון הישבן. זכרתי שלא, לא לשם, לא לגרום להתפוצצות נימים בפנים, ללחוץ מגבוה לנשום מהאף... חמש פעמים לחצתי כמו שהיא רצתה והיא לא היתה מרוצה, חמש פעמים לחצתי כמו שאני חושבת (כן היתה התקדמות), נשימה מהאף דרך הבטן ולאזור שהיא כיוונה (תיסכול מטורף מחוסר התחושה של לאן ללחוץ) פתאום אני קולטת ששגיא לא עושה כאילו אלא באמת נושם איתי ולוחץ עד שפניו מאדימות... אני לא מאמינה לה כשהיא אומרת איזה יופי את מתקדמת. שגיא מסתכל ורואה את הראש... היא מספרת לי שהיא חותכת(מבחינתי תחתכי לי עכשיו גם את הראש) אני נוגעת ומרגישה ראש שמרגיש רך כמו ספוג, מרגישה לחץ בין הרגליים, מרגישה "משהו" מחליק מתוכי והנה היא עלי (ארבע ועשרים)- תינוקת קטנטנה ורועדת, אני מחבקת, לא מאמינה, נתקפת בהתקפת צחוק של- אה! תראו מה קרה... באמת ילדתי. חמלה וצורך להגן משתלטים עלי, אמא שלי ואחותי נכנסות מתפוררות מהתרגשות, הם שמעו מחוץ לדלת, הם גם שמעו אותי צוחקת, הם כל כך גאות בי... שגיא מקבל שיעור מהמיילדת על נפלאות השילייה, אני נתפרת ע"י מישהו שמתנהג כאילו הוא תופר שטיח לפני שהוא הולך לישון ולא אכפת לי טיפה. אני לא מזיזה את היד שמגנה עליה מפני האור בחדר ואחרי מספר דקות אני מכוונת והיא נצמדת לפיטמה. יוווו! זה אמיתי.
יש עוד המון מה לספר כמובן, אבל אני מרגישה שמיציתי. אלה כבר בת 4.5 חודשים. אני מודה לה שעזרה לי לתת לה חיים (או כמו שאחותי אמרה- המבט שלך ישר אחרי- מבט של גאווה) ולחוות חוויה שבאמת אין לה מילים.
והעיקר לשמור תמיד על ראש פתוח וביננו אני כבר בהתלבטות לגבי הפעם הבאה - לשאוף לטבעי וכואב או להחליט מראש על כימיקלים. טוב עניתי לעצמי בתחילת הפיסקה, לא?
|
תוכן ההודעה:
|
