בנות, אני בדיכאון קשה.
במשך כל הילדות, הנערות ותקופת התיכון היתה לי חברה טובה. חברת נפש, כזאת שישבנו זו לצד זו בכיתה, היינו יחד בתנועה, בכל החוגים, ותמיד אחרי בית ספר - אחת אצל השניה. "חברות הנפש" הזאת התנפצה בפרצופי כאשר התגייסתי לצבא ושם הכרתי את החבר הראשון ונסחפתי למה שנקרא "האהבה הראשונה". חברת הנפש שלי כל כך קינאה (למרות שהקפדתי שזה לא יבוא על חשבונה) והתחילה להתנכל לי. זה התחיל מכל מיני ירידות ועקיצות (הרבה ירידות עליו בעיקר), והמשיך באולטימטומים בנוסח "או הוא או אני" שהביאו בסופו של דבר לפירוק החברות ארוכת השנים. טוב, חשבתי לעצמי, אז היא אמנם לא חברה טובה, לא שמחה בשמחתי ורק קנאה וצרות עין מנחות אותה. כנראה שזה לא הפסד גדול. בצבא נקשרתי לחברה אחרת. חברה טובה, ללא מחיצות, כזאת שאני יכולה לספר לה הכל, כולל דברים מביכים על עצמי, רגשות כנים, וכל זה, כמובן - הדדי. חברות טובה שנמשכה כמה שנים טובות, בסוף הצבא שתינו התחלנו ללמוד (כל אחת בתחומה) ובסוף הלימודים - אני הצלחתי להתברג לג'וב טוב, ועם השנים התקדמתי בו, וכן גם משכורתי, בעוד חברתי (שבחרה ללמוד מקצוע אחר, פחות ריאלי ויותר הומני, וזכתה לכל הפירגון והעידוד ממני בבחירת המקצוע) מצאה את עצמה ללא עבודה בפועל, נאלצה להתפשר על תפקיד אדמיניסטרטיבי (שהיא רואה בו פשרה) במשכורת שהיא אמנם סבירה, אך כרבע מזו שלי. ואז התחילו העקיצות, חוסר הפירגון, שימת הרגליים, ירידה על המקצוע שלי ("טוב, בחרת משהו חסר נשמה, רק בשביל הכסף") ועוד דברים שאין להם שום מטרה מלבד "להכניס לי". שום מטרה מלבד "להעליב". שום פירגון. שום אהבה. שום חברות. רק קנאה.
בינתיים, נפרדתי מבני זוג והנה אני באמצע שנות העשרים לחיי, רווקה, רואה את כל חברותי מתחתנות, אמנם מקנאה, אך שמחה בשימחתן. במקום העבודה התחברתי לחברה טובה, שהפעם נראתה לי חברה אמיתית. כזאת שבאמת אוהבת ורוצה בטובתי. בשנות רווקותי לקחה אותי ללב, חיפשה, הכירה לי חברים של בעלה. לא ראיתי בה טיפה אחת של רוע. לא טיפה אחת ביצ'יות. בינתיים חלפו שנים ושתינו נשואות עם ילדים. אך קרה מקרה ואותה פיטרו ממקום העבודה, ואותי השאירו (אנחנו בתפקיד די זהה). אין לי מושג למה בחרו דווקא בה ולא בי. אך פיטוריה כאבו לי מאוד. והנה הסיפור חוזר על עצמו, אני מרגישה שהיא נהיית עצבנית כלפי, חסרת סבלנות. ברור לי שהיא במצב מאוד רגיש וקשה עכשיו, אך יחד עם זאת - למה זה אמור להפריע לחברות בינינו? אני הרי עושה את כל המאמצים שבעולם לעזור לה למצוא עבודה, אני פונה לכל מכרי בחברות השונות ויוצאת מגדרי על מנת לעזור, ואתמול היא נתנה לי משפט מאוד מאוד מעליב על הבת שלי. הייתי בשוק. משפט שאין בו שום מטרה חוץ מאשר להכנס בי. ממנה לא ציפיתי לפגוע בי ככה, ועוד בנקודה שהכי רגישה אצלי - הבת שלי (היא ממש ירדה עליה). לא ישנתי כל הלילה בגלל זה. האם ייתכן שהסיפור חוזר על עצמו פעם שלישית ? האם ייתכן שחברות הן טובות רק כל עוד את במצב "נחות" מהן ? בנות, אני מדוכאת. אני בשוק. אני פגועה קשות. אני אוהבת אותה בכל ליבי (ומחזיקה אצבעות לכך שתמצא עבודה במהרה), אך למה היתה צריכה לפגוע בי ככה ?
האם לאבד אמונה לגבי המושג של "חברה טובה" ? האם זה קיים רק באגדות ? האם הכל זה אינטרסים ?
כואב לי. כואב לי כל כך.
|
תוכן ההודעה:
|
