|
19/7/2003 23:28
|
שגית
|
מאת:
|
סיפור הלידה של האושר שלי-ארוך אבל אני אנסה לקצר.
|
כותרת:
|
מאז שהכרתי את הפורום המדהים הזה, אני מתלבטת אם לכתוב. אני קוראת כאן הרבה וסיפור הלידה שלי הוא לא מדהים או מעצים או סתם נעים. אני מדריכת הכנה ללידה והכנתי את החומר על לידות מכשירניות וקיסרי והכל ככה התערבב עם מה שהיה אז, זה מה שהיה: הריון מפתיע אך רצוי מאד ונפלא. תכננו לידה טבעית בחדר הטבעי של 'מאיר' והלכנו לקורס הכנה...בחודש תשיעי,ספטמבר 2000 התחילה האינתיפדה וזה נחת עלי בבום נוראי. הפלוגה של זוגי גוייסה למילואים והמ"פ - חבר- שיחרר את בעלי מהשרות אבל האיום שאולי הוא ילך ואני אלד לבד שבר אותי. היה גם הלינץ' הנורא ואם התמונות הזוועתיות בTV לא הבנתי איך אני הולכת ללדת בן לעולם שבו בנים של אמהות אחרות מגלים כזו אכזריות.כנראה שלא רציתי ממש לתת לו לצאת מהרחם המוגן.הצירים התחילו ביום שישי בערב,לא כואבים אבל משמעותיים וכל 5 דקות.ביום שבת ב6 או 7 בבוקר ניגשנו למאיר למוניטור ובדיקה. היתה לי הרגשה שיש עוד זמן אבל רציתי לשמוע דופק כי כבר היה לי קשה להרגיש תנועות. הרופאה התרשמה מהצירים ובדקה פתיחה - אולי 2 ס"מ. כשהיא עוד עם היד בפנים זוגי אומר לה "אנחנו מתכננים לידה טבעית" והיא אמרה "אוי" ושלפה מהר את היד. לא הרגשתי כאב באותו הרגע אבל מרגע שירדתי מהשולחן התחילו הצירים לכאוב.המשכנו ככה עד יום שבת ב22 בערב, עם צירים כל 5 -3 דקות, כואבים וארוכים ואני הייתי בטוחה שכבר זהו, בטוח שעכשיו הפתיחה ממש התקדמה. שוב למאיר ושם אשפזו אותי עם בקושי 3 ס"מ מאכזבים מאד.בחדר הטבעי,לבד, מבולבלים, עייפים, ובעיקר בודדים. המיילדת בקושי נכנסה, ואני ניסיתי כל מה שידעתי כדי להעביר עוד דקה ועוד דקה. מכאן הכל מאד מבולבל לי. הופיע רופא שהמליץ לפקוע מים "כי זה ממש יקדם אותך ואחר כך תוכלי טבעי..." אז הסכמתי. זה לא קידם, רק הקשה והכאיב. זריקת טשטוש "שתעזור לך לישון ואחר כך תוכלי לחזור לטבעי"..ואני שרציתי מאד טבעי הסכמתי. שעות ארוכות מאד של כאב,בלבול ובעיקר בדידות. זוגי היה המיילדת שלי, הדולה, הבעל, והוא עמד בזה באומץ אבל גם הוא כבר היה עייף. מתישהו ביום ראשון בבוקר הסכמתי לאפידורל כדי לישון וגם הבנתי שטבעי זה כבר לא יהיה. בערך ב14 בצהריים יום ראשון הגעתי ל10 ס"מ.התחלתי לדחוף כשבעלי מרים לי את הרגל ואומר לי מתי ציר. המיילדות נכנסו ויצאו ואני דחפתי בערך שעתיים וחצי.ודחפתי טוב ויפה וחזק.וכלום.באיזהשהו שלב נכנס הרופא ואמר "ואקום". תוך שניות החדר הריק התמלא באנשים, כמה רופאים בין הרגליים שלי מתעסקים בעיניינם ואני עוד הייתי תמימה מספיק כדי לבקש שאם אפשר שלא יחתכו אותי...שני רופאים משני הצדדים שלי משלבים ידיים מעל הבטן ולפקודת הרופא האחראי אני מנסה לדחוף בשארית כוחותיי ושני אלה דוחפים לי את הבטן למטה. כאב לי נורא וצעקתי. הרופא שמיצידי, בהבעת גועל ביקש שאני אנשוף על בעלי ולא עליו. התביישתי.שלוש נסיונות ואקום לא מוצלחים והטסה לחדר ניתוח. בעלי נשאר מחוץ לחדר עם אימי להעביר את ה20 דקות הכי ארוכות בחייו, ואותי גלגלו פנימה, העמידו את העגלה ליד מיטת הניתוח,וצעקו עלי קדימה תעברי למיטה.אם העירויים בידיים, האפידורל בגב ובעיקר העייפות הגדולה, לא יכולתי.לא הצלחתי לזנק ולהעביר את עצמי לבד. הסניטר כעס עלי וזירז אותי ואני רק בכיתי,"אני לא מצליחה..."המנתח הגיע ואמר"אתם לא רואים שהמטה יותר גבוהה, תעזרו לה....תוך דקות של משיכות ודחיפות, האושר שלי היה בחוץ,צורח ואני אם הידיים קשורות, בדמעות צועקת "אני רוצה את הבן שלי...אני רוצה להיניק אותו..."הסבירו לי שתשכחי מזה, את עדיין בניתוח, נתנו לי לראות אותו, ולקחו אותו. ביקשתי שיתנו אותו לבעלי והסכימו.ואותי תפרו וגלגלו להתאוששות. בדרך אני זוכרת את גופי כואב כמו שלא ידעתי שאפשר ואותי שואלת את בעלי "זה אני שכואב לי ככה?" לא האמנתי שהגוף יכול לכאוב כלכך..קיבלתי איזהשהו חומר מרדים וזהו. פעם הבאה שהתעוררתי אמי ובעלי עמדו לידי וסיפרו לי שיש לי את התינוק הכי יפה בעולם.קראנו לו אושר.ואני התחלתי את הדרך הארוכה להתאוששות, שנמשכת עד היום כנראה. ודבר אחרון, שאלו אותי מה נתן לי תקווה במהלך הלידה ואמרתי שכלום, שהיה קשה וחשוך, וזה לא נכון. לאורך כך הזמן הזה האושר שלי שמר על דופק יציב וטוב "דופק של אתלט" המיילדת אמרה. זה היה האור שלי שאמר לי: אל תדאגי, אני בסדר.אני אוהבת אותך, אושר שלי. ותודה בנות יקרות על המקום הנהדר הזה.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
