|
27/7/2003 16:7
|
תמי
|
מאת:
|
סיפור הלידה של אלה
|
כותרת:
|
ההריון של אלה התחיל, מבחינתי, הרבה לפני שנכנסתי פיזית להריון. הכניסה להריון התעכבה ודרשה ממני לעבור תהליכים נפשיים ופנימיים. ההריון כולו עמד בסימן של חיבור- לעצמי, לאימהות שלי, למשפחה שלי.
התחלתי את מעקב ההריון אצל קרלוס (דר' רוזנברג) ולמרות שלא סיימתי אותו בצורה פורמלית אצלו, כן המשכתי את התהליך וגם היינו בקשר- כולל בזמן הלידה. ההריון נמשך בסופו 41 שבועות. ההתארכות של ההריון לימדה אותי לקבל שכמו שעל עיתוי הכניסה להריון אין לי שליטה, כך גם על עיתוי היציאה מההריון- ללידה. הרגשתי שיש לי בפנים ילדה מיוחדת, עם אופי, שיודעת מה טוב בשבילה- מתי להכנס ומתי לצאת.
ואכן, ברגע שויתרתי על השליטה והודעתי לכולם שאני אסיים 42 שבועות וזהו, התחילו צירים שבתחילה נדמה היה שהם צירים "מדומים" (כאבים כמו כאבי מחזור שהיו לי בכל השבוע שקדם ללידה), אבל ככל שהתגברו הבנתי שהפעם זה לא "זאב זאב" אלא הדבר האמיתי.
ליאור בעלי כבר נרדם וגם הבת שלנו ערבה. אני הצלחתי קצת לישון ואז ב-1:30 בלילה התגברו הצירים וגם היה לי כאב ראש. קמתי והסתובבתי קצת בבית. ערבה התעוררה, הלכתי אליה. ב-4:00 בבוקר החלטתי לצאת לגינה להסתובב בחוץ. הצצתי לראות שאין נחשים (לילה קודם בא לבקר אותנו נחש צפע בינוני בגודלו) והתחלתי מהלכת על הדשא, שרה לעצמי שירים ותפילות, נמצאת עם עצמי ועם מחשבותי. ליאור התעורר ב- 5:00 בבוקר. אמרתי לו שזהו, היום אלד. חיכינו שערבה תתעורר כדי להביא אותה לגן. הלכתי להורים שלי להודיע להם שאני מתעתדת ללדת היום. עשיתי ג'קוזי, התארגנו, הבאנו את ערבה לגן ונסענו לבית החולים.
בחדר הלידה קבלו אותי בחום אתי המיילדת ועוד מתלמדת נחמדה. הסתבר שכבר התפתחו אצלי תנאי לידה טובים, מחיקה 70% ופתיחה 4, השלפוחית של מי השפיר בלטה והרחם היה רך. כך שקבלו אותי לחדר לידה. חדרי הלידה היו די ריקים והאוירה היתה רגועה למדי. אחרי שבחרתי לעשות חוקן, ביקשתי שלא יחברו אותי לעירוי ויתנו לי להסתובב. הסתובבתי ללא מפריע כשעתיים, הצירים היו בהחלט נסבלים, ברמה של כאבי מחזור חזקים אבל ההליכה הצליחה למתן את הכאבים. אתי בקשה לחבר אותי למוניטור ולראות שהכל בסדר. הרופא בדק אותי ואמר שרוצה לפקוע לי את הקרומים בקרוב, כשהראש ירד יותר למטה.
הלידה התקדמה די מהר, אבל השכיבה עם המוניטור היתה לי קשה. ביקשתי ללכת עוד קצת והרופא אישר עוד חצי שעה. ואז אמר שנפקע את הקרומים. זה התאים לי. בסך הכל קיבלתי את כל האינפורמציה שרציתי. לא עשו דברים בניגוד להסכמתי וקיבדו את הקצב שלי ואת הדרך שלי ללדת. הצוות היה חם, אנושי ומקצועי.
אחרי פקיעת הקרומים אמרתי שאני כן רוצה אפידורל. הרופא אמר שבמצב כזה פחות מקובל לתת אפידורל אבל בגלל שאני פרסונל הוא יזמין בשבילי את המרדים. כשאני מחכה למרדים, אחרי פקיעת הקרומים, הכאבים התגברו ואז היה מבחינתי הזמן הכואב של הלידה. לא ידעתי כמה זמן זה ימשך ופחדתי שהכאב רק יתגבר עוד ועוד. שלחתי את ליאור שוב ושוב לראות למה הוא מתעכב. אפילו צעקתי שכואב לי. אתי נכנסה לבדוק אותי אחרי חצי שעה כזאת שנראתה לי המון זמן. ואז היא אמרה, להפתעתי, שאני כבר בלידה. לא הרגשתי בכלל צירי לחץ ובכל זאת היא הכינה אותי, הסבירה לי שמדובר בתינוקת גדולה ולכן צריך לפסק רגליים וללחוץ אותן לבטן כמה שיותר, שיהיה לה הרבה מקום לצאת. נתתי לה את שמן השקדים.
היא ביקשה שאלחץ, ש"אעשה קקי". לחצתי. זה לא כאב אלא יותר דרש מאמץ. הראש יצא די בקלות. ליאור היה מאד מעורב ומאד עזר. ואז היתה דרמה, הכתפיים נתקעו. הגברת שלי, 4.105 קג', שתהיה בריאה היא וכתפיה הרחבות. אתי פעלה ביעילות ובמקצועיות, הזעיקה רופא ורופא ילדים, לחצו על בבטן שלי וחילצו ממני את אלה הגדולה. השניה הזאת, ששמו לי את הילדה שלי על הבטן, מכוסה בדם ובורניקס, היתה כל כך מיוחדת. וגם הוצאת השיליה וההזדמנות לראות אותה פרוסה לפני, מלאת עוצמה.
אתי הסבירה לי שלא חתכה אותי וקצת נחתכתי. רציתי את אלה עלי, שאוכל לראות אותה, להרגיש, להניק אותה. אולי בגלל הדרמה בלידה אמרו לי שיתנו לי אותה אחר כך. בדקו אותה והאפגר היה 9-10, וגם הכתפיים היו בסדר. אמרו לי שבגלל שהיא גדולה צריך לבדוק לה המסת סוכר ואפגש איתה כבר במחלקת יולדות. שלחו אותה, בלעדינו, לחדר התינוקות. הניתוק ממנה היה לי מוקדם מדי, ולא לגמרי ברור. גם ליאור לא הבין למה שולחים אותה לבד ולא מזמינים אותו להתלוות אליה. אבל אנחנו היינו נרגשים מדי מכדי לשאול שאלות. למרות הפרידה ממנה היתה לי תחושה של הקלה והצלחה. הצלחתי ללדת בלי אפידורל, תינוקת גדולה ובריאה.
אבא נשאר איתי וליאור נסע להביא את ערבה מהגן. ביציאה מחדר לידה הצוות איחל לי "להתראות בעוד שנה". אני תיקנתי "בעוד שנתיים". הם באמת היו צוות לעניין.
האשפוז במחלקת יולדות היה מבחינתי פרק פחות מוצלח. אבל גם הוא היה חלק מהסיפור והראה לי איפה עוד אפשר לשפר את המערכת ואת היחס ליולדת ולתינוק, בראשית דרכם. והרי הערותי הענייניות:
1) למה לקח 3 שעות מהלידה ועד שהביאו לי את אלה? גם אני וגם ליאור לא הבנו מה הדחיפות לשלוח את אלה לחדר התינוקות, בלי ליווי של בן משפחה, כל כך מהר, ולמה הם מתעכבים כל כך בלהחזיר לנו אותה. אני הייתי מאד לא שקטה ומוטרדת. לדעתי ההפרדה הזאת עשתה לא טוב גם לאלה, ותרמה לאי השקט שלה בלילה שאחרי הלידה.
2) בדקו אותי המון פעמים- בדיקות רפואיות שונות וחשובות (לחץ דם, חום, דופק וכו') אבל אף אחות לא שאלה אותי איך היתה הלידה או איך אני מרגישה. היתה לי הרגשה שמתייחסים אלי כאל גוף שמביא תינוק וקצת שוכחים שאני בנאדם ואישה שעברה חוויה כל כך משמעותית וחשובה בחיים.
3) כשסוף סוף אלה הגיעה אלי כבר היה רשום על העריסה הנקה+ מטרנה עם כמויות מומלצות. למה? לא מקובל לשאול קודם את האמא איך היא רוצה להאכיל את התינוק?
4) לא קבלתי שום הדרכה מיועצת הנקה או מאחות, אבל כן היו הערות מאחיות על כך שבגלל שהתינוקת גדולה "החלב שלי לא יספיק" וצריך תוספות. אותי אישית זה מאד הרגיז כי את ערבה הנקתי שנה וידעתי שהחלב נוצר בהתאם לקצה היניקה.
5) עבר עלי לילה מאד קשה. אלה היתה לא רגועה, בכתה כל הלילה ולא נתנה לי להניח אותה אפילו לדקה. לא ידעתי מה קורה ולמה היא לא רגועה. ההסבר היחיד שקיבלתי במהלך הלילה היה שהיא בטח רעבה כי אין לי מספיק חלב. רק בבוקר אמרה לי פנינה האחות שתינוקות לפעמים לא רגועים במהלך 24 השעות שאחרי הלידה. היום, כשאני מכירה את אלה ויודעת שמדובר בתינוקת נוחה ורגועה, יש לי הרגשה שאי השקט ביטא קושי שלה להכנס לעולם בצורה הרפואית בה נכנסה, בלי תיווך ראשוני של אמא או אבא, עם הפצצות של בדיקות ודקירות וקולות ואורות.
6) בבוקר החלטתי, אחרי שדברתי בטלפון עם אחותי, להשתחרר לפני הזמן, ולבוא יום למחרת לעשות לאלה את הבדיקה שנשארה לה. המערכת הרפואית במחלקה לא אהבה את ההחלטה הזאת שלי והרגשתי שמתייחסים אלי כאילו עשיתי משהו לא בסדר. בסך הכל רציתי לנוח בבית מהלידה כי בבית החולים לא הצלחתי לנוח בכלל (שילוב של תינוקת לא רגועה, בדיקות שהפריעו לי כל רגע ואנשים שבאו לבקר).
7) והערה אחרונה- לגבי האוכל- מי נותן ליולדת מניקה, יום אחרי הלידה שעועית?
אני כותבת את הסיפור במטרה לשפר ולא רק לקטר. אני רוצה ללדת עוד ילדים בבית החולים הזה, שבו אני גם עובדת. חשוב לי שהמערכת תקשיב גם לסיפור האישי שמאחורי ההגדרות הרפואיות שבמכתב השחרור. חשוב להקשיב לא רק לתנאים הפיסיים אלא גם לחלקים הנפשיים של ההריון והלידה. אני שולחת את הסיפור לפורום בעילום שם ופרטים של בית החולים כי עדיין לא כתבתי מכתב למנהל המחלקה וכן הייתי מעוניינת לעשות זאת לפני שאני "מתלוננת" בפורום. אני כותבת את הסיפור כדי לקבל פידבקים וכדי ללמוד מנשים אחרות ואולי גם ללמד מי שמעוניין ללמוד על איך מרגישה יולדת מן השורה בבית חולים ישראלי בזמן הזה.
לסיום, תודה לאלה שלי, שבאופייה הג'ינג'י, ביום שבו נולדה, נלחמה ומחתה בכל כוחה והראתה לי מהי נחישות, מהם כוחות, וכשמשהו לא טוב לך אתה צריך להגיד את זה בריש גלי, ולא לוותר.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
