סיפור הלידה של נועם התחיל כשנולדה עמית, ביתי הבכורה. הלידה של עמית הייתה די מזעזעת, אף שהדבר בקושי משתקף מסיפור הלידה שלה כפי שכתבתי אותו בזמנו. היקף הטראומה שנגרמה לי ולבעלי בעקבות חוויות הלידה ההיא החלו להתברר לי רק חודשים רבים אחר כך. אבל לא על הלידה של עמית רציתי לכתוב הפעם, אלא על זו של נועם.
מתישהו בתחילת השליש השני של ההריון, כשכבר לא הייתי כל כך חלשה ומוכת בחילות, התחלתי להתעניין בנושא הלידה ולגבש לעצמי את האופן שבו אני רוצה ללדת. מה שהיה ברור לי הוא שאני לא מתכוונת הפעם להשאיר שום דבר למזל או ליד המקרה. התלבטתי בין האפשרויות הקיימות ללידה פרטית (כך או אחרת) ולבסוף בחרתי באפשרות שנראתה לי המוצלחת ביותר עבורי: מיילדת פרטית המתפקדת בבית החולים כדולה, אולם יש לה את מלוא הידע והיכולת המקצועית כמיילדת.
את נושא לידת הבית שקלתי ביני לבין עצמי וגם העליתי את הרעיון בפני הבעל (שיכונה להלן פ'), אולם הוא נפסל די מהר משתי סיבות – הראשונה, החשש שלנו שהדימום שהיה לי אחרי הלידה של עמית יחזור גם בלידה הזו. השניה, ההתנגדות הגדולה של פ'. רציתי שהוא יהיה איתי ולא נגדי ולידת בית לא הייתה מספק חשובה עבורי.
פגשתי את ג'ויס, המיילדת, מתישהו בתחילת החודש השמיני. נפגשנו עוד פעמיים לקראת הלידה – היא הגיעה אלינו הביתה כדי לפגוש את פ' ולהכיר את הדרך לביתנו וגם כדי לבדוק אותי – יופי של מעקב הריון. במהלך הפגישה הראשונה שלנו תכננו את מהלך הלידה וג'ויס ענתה על כל השאלות שהיו לי והנחתה אותי כיצד להתכונן עד הלידה, כולל כדורים, חליטות ותמציות הומאופטיות שונות ומשונות וגם עיסוי פירנאום שהוסיף קצת עניין ללילות שלנו לקראת סוף ההריון ;-). אפילו פ' קיבל תפקיד – להביא הביתה בקבוק יין לבן משובח, ממנו הייתי אמורה לשתות עם התחלה של צירים כדי לוודא שהם "רציניים" לפני שאני מתקשרת למיילדת.
מי שמכיר אותי יודע שאני טיפוס מאוד לא רוחני/ טבעי באופיי. אבל כשהיה מדובר בלידה שלי, כל מה שקראתי וגם תחושת הבטן שלי (ומזה – בטן – היה לי הרבה), אמר שהכיוון בלידה צריך להיות כמה שיותר טבעי. פ' לא האמין כששמע אותי עונה למישהו, מספר שבועות לפני הלידה, שאין בכוונתי להשתמש במשככי כאבים, אבל אני הייתי די משוכנעת. ולפיכך מילאתי בצייתנות וקפדנות אחר ההוראות, קראתי את "טבעי ללדת" ובעיקר חשבתי הרבה על הלידה הקרבה וניהלתי עם עצמי שיחות עידוד ושכנוע, שאני עומדת לעבור חוויה מיוחדת ושיש לי את הכוח והעוצמה הפנימית לעמוד בה.
את הפקק הרירי פגשתי בעיצומו של יום מהביל בחודש יולי, יומיים לפני התאריך המשוער ללידה. את חובותיי בעבודה כבר השלמתי, ובאותו היום יצאתי רשמית לחופשת לידה מניהול פורום הורים פלוס והכנסתי לתפקיד מנהלת חדשה, שהודיעה לי בהתרגשות שהנה, הערב אני יולדת. מסתבר שהיא ידעה על מה היא מדברת :-). רק דבר אחד עוד הייתי צריכה להשלים – הבטחתי לפ' שאעזור לו בכתיבת חיבור לאוניברסיטה ובאותו היום הייתי בדיוק באמצע הכתיבה, משוכנעת שבמקרה הטוב אלד בדיוק בתאריך ובמקרה הרע – הרבה אחריו.
באותו הערב הבטחתי לפ' שאני משכיבה את עמית לישון ומתיישבת להשלים את כתיבת החיבור. מאוד רציתי ללדת כבר (איזו אישה בהריון לא רוצה בזה?) ואחרי שגמרתי לקרוא לעמית סיפורים לפני השינה, כיביתי את האור והמשכתי לשבת עוד קצת ליד המיטה שלה, לבקשתה. בזמן שהיא נרדמת לאיטה, עשיתי לעצמי עיסוי פטמות. זכרתי את הסיפורים שזה עשוי לעורר לידה בצורה די יעילה תוך מס' שעות והערכתי שאם זה עובד, זה יתחיל לי את לידה מתישהו באמצע הלילה.
עמית נרדמה ואני עמדתי לקום ולצאת מהחדר, כשפתאום "פלופ!" כמו שיטפון, ירדו לי המים. וירדו. וירדו. והמשיכו לרדת... לבסוף השיטפון נחלש ואני דידיתי החוצה, עם מגבת ששימשה כחיתול מאולתר, ויצאתי אל הגינה שם ישב פ' וערך שיחות עבודה בטלפון. עשיתי לו סימנים שיעשה הפסקה ובישרתי לו שאם היו לו תוכניות לערב הזה ולמחר, כדי שיבטל אותן. כולו התרגשות, פ' הפסיק את השיחה, רץ לחדר להתלבש וחזר לסלון: "נוסעים לבית החולים?" שאל אותי, כולו תזזית.
עלי השתלט מן רוגע מוחלט. "עוד לא," אמרתי לו. צלצלתי לג'ויס. בעצתה עשיתי משטח וגינלי מס' שבועות קודם לכן וידעתי שאין לי strep B ולכן אין סיבה לרוץ לבית החולים. קודם כל רציתי לראות האם מתפתחים צירים או לא. והם אכן הגיעו! בהתחלה חלשים ומפוזרים אבל מהר מאוד הם התעצמו והפכו ברורים וסדירים. ג'ויס חזרה אלי בטלפון ואמרה שהיא בדרך. בינתיים פ' ניסה למצוא לעצמו משהו לעשות ופתאום הזדעק: "העבודה לאוניברסיטה! מתי תגמרי אותה!" טוב, שנינו הסכמנו שזה כנראה יצטרך להמתין עד שאסיים...
בערך בשעה תשע וחצי, כשעה אחרי ירידת המים, ג'ויס הגיעה אלינו הביתה. היא בדקה אותי בדיקה פנימית וגם בדקה את הדופק של העובר בעזרת מכשיר דופלר נייד והודיעה שהכל נראה ונשמע מצוין. הסכמנו להמשיך כמתוכנן: להתקדם עם הצירים בבית עד לפתיחה של 6 בערך ואז לנסוע להדסה עין כרם.
וכך היה. אמא שלי הגיעה אלינו כדי לשמור על עמית אחרי שנצא. אני מסתובבת בבית וגומרת לארגן את התיק שלי לבית החולים בזמן שאמא שלי מקפלת כביסה ועוזרת לי לסדר. פ' וג'ויס ישבו בסלון ושוחחו, עם אותו בקבוק יין לבן מפורסם שלא מילא את ייעודו. גם אני ניצלתי את ההזדמנות ליהנות ממנו מדי פעם. בין הצירים ישבתי ושוחחתי אתם אבל רוב הזמן פשוט הלכתי בבית – חלק מהזמן מסדרת וחלק מהזמן סתם משוטטת בין החדרים.
כל שלוש דקות החל ציר ואני פשוט עצרתי במקום שבו הייתי באותו הזמן, נושמת נשימות בטן איטיות, כורעת, מנענעת את האגן – כל סוגי התנועה שיהפכו את הציר לנסבל יותר בעבורי. פ' תיפקד על תקן רדאר – מזהה את תחילת הציר ואת סיומו כדי לתזמן אותם בעבורי. ג'ויס עודדה אותי שאני עושה את זה מצוין ובין ציר לציר נתנה לי תמצית הומאופטית ללידה קלה וגם ארניקה. מי שהיה מאוד לחוץ ודרוך היה הכלב שלנו, ענן, שהסתובב סביבנו כל הזמן, עם מבט מודאג בענייו.
השעות חלפו להן והצירים הפכו חזקים ואינטנסיביים יותר וקרובים יותר זה לזה. עם תחילתו של ציר הייתי נכנסת לחדר חשוך, יורדת לעמידת שש ומתנועעת קדימה ואחורה תוך כדי השמעת קולות של גניחה (אשר פ' תמה בהתחלה מה בדיוק הם מסמלים...). הקולות שהשמעתי מאוד עזרו לי להתמודד עם הכאב של הציר וכך גם התנועה. המדהים היה שעמית ישנה כל הזמן הזה שינה עמוקה, גם כשהייתי נכנסת לחדר שלה – כלום לא הפריע לה לישון. נראה לי שהייתי יכולה גם ללדת בבית והיא לא הייתה מתעוררת.
שלחתי את אמא שלי ואת פ' לישון עד שיגיע הזמן לצאת לבית החולים ובינתיים יצאתי קצת לגינה. היה ערב קסום ובערך באחת בלילה הציף את הגינה שלנו ענן של ערפל מנצנץ, אשר מילא אותי בהרגשה חגיגית של ממש. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. הרגשתי כאילו אני חלק בלתי נפרד מהיופי הזה.
בשתיים בערך, ג'ויס בדקה אותי שוב – מחיקה מלאה, פתיחה של 4. "את יודעת", אמרה לי ג'ויס משועשעת, "מאז שהגעתי יש לי בראש מספר – ארבע. יש לי הרגשה שבארבע תהיה לידה". לי זה נראה קצת אופטימי... היא בדקה גם את העובר ואמרה שהוא מרגיש מצוין. המשכתי לטייל בבית ובגינה.
זמן קצר אחר כך, הצירים שוב התחזקו מאוד ואני התחלתי לדמם. אחרי מס' צירים שהיו כה חזקים עד שלא הייתי מסוגלת ללכת חצי צעד כשהתחילו, והיו בפער של דקה זה מזה, אמרה לי ג'ויס שהיא חושבת שאני מתקדמת מהר ממה שהיא ציפתה ואולי כדאי בכל זאת לצאת כבר לבית החולים ולא לחכות עוד, אם אני לא רוצה ללדת בבית. הערתי את פ' ויצאנו לדרך, מרחק 15 דקות נסיעה ו-8 צירים מביתנו.
למזלי, המיילדת בחדר הקבלה הכירה היטב את ג'ויס. היא הכניסה אותי מייד פנימה, בדקה אותי בשכיבה (אאוץ') ובישרה על פתיחה של 5. היא הסכימה שאעשה מוניטור של 20 דקות בעמידה ולא בשכיבה והכניסה את כולנו לפינה מחופה בוילון, שם עמדתי משך כ-20 דקות מבלי יכולת להתנועע כמעט. הצירים הלכו והתחזקו והכאבים הלכו והחריפו. ג'ויס ערבבה לי קוקטייל הומאופטי שמטרתו להקל על הכאבים (פיכסה) והחלה לעסות את הגב שלי בשמן שחימם ומעט הקל על הכאב. פ' חיבוק אותי ואני פשוט נתליתי עליו במהלך כל ציר – לא היה לי כח לעמוד יותר.
עברו כמעט 20 דקות של מוניטור למופת וג'ויס רצה לארגן לנו חדר לידה. למרבה המזל היה אחד שזה עתה התפנה והלכנו אליו, אני מטפטפת דם על כל המסדרון. בחדר החשכנו את כל האורות כמעט והמשכנו – מגיע ציר, אני נתלית על פ', ג'ויס מעסה אותי ומשמיעה קולות נמוכים נמוכים, אותם ניסיתי גם אני להשמיע. מדי פעם התמלטה מפי איזו צעקה, כשהכאב היה חזק משציפיתי לו, אבל לרוב הקולות הנמוכים ששמעתי והשמעתי, מאוד עזרו.
מס' צירים בודדים אחר כך הרגשתי את התחושה שבלידה של עמית לא זכיתי להרגיש ממש, אבל אי אפשר היה לטעות בה – אני מוכרחה ללחוץ! אמרתי לג'ויס שמיהרה לקרוא למיילדת של בית החולים. אני עליתי על המיטה לבדיקה בתנוחת ישיבה – תנוחה בה נשארתי עד לסוף הלידה. קודם לכן חשבתי שארצה גם ללדת בעמידה, אבל בשלב הזה כבר הייתי כל כך עייפה, שלא בטוח שהייתי עומדת בכך.
הבדיקה העלתה פתיחה של תשע וחצי! כבר? הרגע היה 5! החדר התמלא בפעילות – מיילדת נוספת הצטרפה אלינו עם ערכת לידה ומיהרה להכניס לי פתח לעירוי לפרק כף היד (זוכרים את הדימום ההוא מההריון הקודם?). אגב, העירוי הזה נתלש החוה אחרי חמש דקות ובכלל לא הרגשנו בחסרונו. פתאום נראה כאילו הכל קורה מאוד מהר. אני הרגשתי מצד אחד מאוד מנותקת ממה שמתרחש ומאוד מרוכזת מנגד בהתמודדות עם כאבי הצירים וניסיון שלא ללחוץ עד שהמיילדת תגיד לי שאפשר כבר.
התחילו הלחיצות. איזה כאב! אבל אם בלידה של עמית הייתי מטושטשת מרוב כאב בשלב הזה, עכשיו הייתי ממוקדת לגמרי וצלולה. לחיצה ארוכה ועוד לחיצה ארוכה ואני מרגישה כאב בפתח הנרתיק ואומרת "נדמה לי כאילו הוא תקוע שם!" כולם מעודדים אותי שאכן הראש כבר ממש בפתח ועוד לחיצה אחת או שתיים הוא יהיה בחוץ. אני מחכה לציר הבא ולוחשת לפ' שמחבק אותי: "אני כל כך עייפה...". לחיצה חזקה נוספת והראש בחוץ! ואז הן אומרות לי להפסיק ללחוץ ולהמתין ומספר שניות אחר כך, התחושה הכי מדהימה בעולם, של גוף חלקלק יוצא מתוכי ואני משפילה מבט ורואה את התינוק שלי, מכוסה כולו בדם.
עשיתי את זה!
אביטל המיילדת ניגבה אותו והניחה אותו עלי. התעטפנו שנינו בשמיכה, אני רועדת מקור ומאושר, צוחקת ובוכה לסירוגין. עשיתי את זה... "מה שעת הלידה?" שאלה אחת המיילדות בקול רם. השעה הייתה ארבע בבוקר בדיוק.
הבטנו על התינוק שלנו ביחד ושני דברים היו ברורים לנו מיד: הראשון - ששמו הוא נועם. והשני - מי האבא שלו... נועם בפירוש קיבל את האף של פ' :-). תמונה נוספת שנותרה חרוטה היטב בזיכרוני מהשהיה בחדר הלידה, היא החיבוק של פ', עליו נתליתי משך שלב הלחיצות, גוחן אלי ולוחש לי: "אני גאה בך כל כך".
זו הייתה לידה נהדרת. חוויה קסומה ומחזקת, וללא ספק חוויה מתקנת ללידה הקודמת, אשר החזירה לי הרבה מאוד מהביטחון העצמי שלי.
ברוך הבא נועם!
|
תוכן ההודעה:
|
