|
18/8/2003 10:38
|
קשה לי עם עצמי והמציאות
|
מאת:
|
קשה לי עם עצמי והמציאות
|
כותרת:
|
קשה לי עם עצמי והמציאות
שלום לכן בדרך כלל איני כותבת, אבל הפעם החלטתי לבקש עזהר בעלי איש צבא. בהמשך לבקשתי לקראת נישואינו עבר לתפקיד מטה, אבל בכך לא תמו יסורי. אני מוצאת את עצמי לבד כל יום עד שעה מאוחרת ולפעמים גם בשבתות וחגים לפעמים יש מצבי חירום למינהם בהם מזעיקים אותו למקומות מסוכנים בשעות משונות , ולפעמים מגיעים חיילים שלו אלינו לארוחות ואפילו לישון הוא מפקד אהוב על חיליו ומוערך מאד אבל אני מרגישה שהכל על חשבוני: קשה לגדל שני ילדים כאם חד הורית (כך אני מרגישה) נמאס לי שהוא האבא האהוב והנערץ שמביא מתנות ולובש מדים ואני שעושה את כל העבודה ומוותרת על כל כך הרבה- גם בתחום הקריירה שלי וגם בתחום האישי כשהוא נעדר אז זה חשוב ושושו וכל הכבוד כשאני לוקחת ביביסיטר כדי להתעכב בעבודה או להתעמל חס וחלילה אני מזניחה את ילדי אני מרגישה שאין ביננו זוגיות כלל וכי אני מעין משרתת קטנה שמתקינה את הכל בעוד הוא זוכה בתהילה אני מביטה שבאר נשי המפקדים ולהן לא אכפת הן מטופחות ומתפקדות לא מצטערות על קריירה שאיבדו ושמחות וטובות לב אני מרגישה שאני רוצה משפחה של ממש וקריירה של ממש פרט לכך קשה לי להסתדר כל פעם לעבור מקום בכל מעבר דירה כזה הוא אינו שותף כי הוא כל כך עסוק כל פעם חברים חדשים וסביבה אחרת גם יש לי רצון לכך שהוא יפצה אותי על העדרו והוא לא מרגיש כך הוא שואל:מה את רוצה? ואני הרי לא צריכה להגיד לו. הרי אם אני אגיד לו :פרחים, יותר פשוט לבחור בעצמי איך מסבירים לו את נושא הפיצוי? איך גורמים לכעס הזה להעלם? איך מתפקדים וממשיכים הלאה? איך אפשר להתעמל כשיש שני ילדים ו(כמעט) אין בעל? איך אפשר לחיות ככה?
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|