אני משתתפת די פסיבית אבל לומדת מכם המון. המון זמן רציתי לכתוב ולא יצא את סיפור הלידה של נועם שחוגג בדיוק היום את יום הולדתו הראשון. אז הנה הסיפור, שמוקדש עם המון אהבה לאמא שלי, שנפטרה 3 חודשים לאחר שנועם נולד לאחר שהוכרעה ע"י מחלת הסרטן ואני כל כך מתגעגעת, בעיקר בימים שכאלו.
סיפור הלידה של נועם
זה היה יום שבת מוקדם בבוקר. הייתי כבר יומיים אחרי התאריך, מה שהיה מאוד מבאס מאחר ומשום מה החלטתי שאני יולדת ב- 23/9. חלמתי על זה בלילה או משהו כזה וכן אמא שלי ילדה אותנו בשבוע-39 וכך גם אחותי את בתה, והיה לי ברור שגם אני אסיים ב- 39.
בקיצור, התעוררתי בבוקר והמתנתי במיטה כמו בכל בוקר להרגיש אותו, אך בלי הרבה הצלחה. לא הייתי ממש בלחץ כי יום קודם היינו במסעדה עם חברים והוא זז ללא הפסקה, אבל עדיין זה היה קצת מוזר. אכלתי שוקולד ועוד שוקולד וזה לא ממש הועיל. הערתי את עמית בעלי שניסה להרגיש אף הוא ושם ידים על הבטן, אבל הייתה רק הרגשה מעומעמת שכזו, ולא תנועות ברורות. תכננו ללכת באותו היום לקנות וילונות בחנות שהמליצו לנו עליה וכן לראות סרט בהצגה יומית, אז החלטנו שנקפוץ לתל השומר, נוודא שהכל בסדר ונמשיך בתוכניות.
הגענו בערך ב- 12 בצהרים, והכניסו אותי לחדר קבלה שם חוברתי למוניטור, שהראה תנועות אבל די חלשות- "מוניטור ישנוני" איך שגילה רונאל הסבירה בקורס ההכנה ללידה. האחות הציעה עוד מתוק ואני המשכתי לטחון את השוקולדים שעמית הביא מהמכונה אבל זה לא ממש שיפר את המוניטור. לאחר שעה בערך של מוניטור לא ממש מוצלח, הגיעה רופא צעיר וחמוד לחדר וביקש לבדוק פתיחה- איך שהוא הכניס יד, העובר התחיל לזוז ותגובתו הייתה "יש לך פתיחה של 4, יאללה לחדר לידה". למשפט שכזה לא ציפיתי- וביקשתי הסברים, והוא אמר שנכון שהמוניטור לא היה מוצלח, אבל בבדיקה הוא נגע לעובר בראש ו"העיר" אותו. מוניטור שכזה הצריך ניתוח חירום, אבל עכשיו הכל בסדר והולכים ללדת!. "אבל איך יש פתיחה ואין צירים?" שאלתי המומה והוא ענה שהיו צירים (אז ההתקשויות המוזרות של הבטן בשבועיים האחרונים אכן עשו משהו...) ועכשיו אין לכן הדבר מצריך מתן זירוז.
הוכנסתי לחדר לידה קצת לפני השעה שלוש, כך שזכינו לקבל את נגה המיילדת המקסימה שזה עתה הגיעה ואני חוברתי לפיטוצין. כמה דקות אח"כ נשמעה דפיקה בדלת ועמית הלך לפתוח ל... אמא שלי שניסתה להשיג אותנו כל הבוקר לא הצלחה ולכן התקשרה לבית החולים ושגילתה שאני בחדר לידה לא חשבה פעמים ופשוט הגיעה. "אני רק רוצה שתדעי שאני כאן, ויש לי ספר אז לא צריך לדאוג- אני מחכה בסבלנות בחוץ". פשוט מדהימה.
הזירוז גרם להאטה בדופק לעובר, כך שהוחלט להפסיקו ולפקוע את מי השפיר. זה הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לחוש בכאב אבל ממש נסבל ולמרות זאת ומבלי היסוס ביקשתי אפידורל שישר הגיע כך שלא ממש כאב לי (שעה חמש, ובפתיחה של חמש). אני התחלתי לקרוא ספר, ועמית נמנם על הכורסא ושבכל שעה בערך היו נכנסים הרופא והמיילדת לבדוק פתיחה שהתקדמה מהר מאוד והגיעה לפתיחה מלאה בערך בשעה שמונה (כל פעם לאחר הבדיקה הרופא המקסים היה פותח את הדלת ומעדכן את אמי לגבי ההתקדמות).
זהו, סיימתי לקרוא את הספר ושלב הלחיצות הגיע- וכך כאשר הרופא יושב על הכורסא ומעודד אותי יחד עם עוד רופא מתלמדת הגיח נועם החוצה, בשעה 20:37 במשקל של 3.845 והיקף ראש של 37 ס"מ (ולכן, למרות העיסויים המוקדמים והניסיונות של נגה המיילדת, חתכו אותי אבל ממש קצת).
והנה עברה שנה. לא להאמין. מזל טוב ילד מקסים שלי.
מרב
|
תוכן ההודעה:
|
