אז העתקתי את האימיל שקיבלתי מחברה להראות לכולכם, ותרגמתי לעברית:
נושא: שיחה מדהימה עם ביתי בת ה3:
השיחה המדהימה עם ביתי בת ה3 קרתה הערב... בעלי היה שם ועוד הספיק לקחת מצלמת ווידאו כדי לצלם את כל השיחה שלנו.
אמא: האם את זוכרת כאשר היית בבטן שלי, אנה?
אנה: כן. היה שם דם בבטן שלך.
אמא: האם שתית את הדם?
אנה: לא. אני שתיתי את המים שלך
אמא: איך היה בבטן שלי?
אנה: היה לבן. ראיתי את הלב שלך. הוא זז
אמא: איך הרגשת?
אנה: זה היה כיף
אמא: איך זה בדיוק היה שם?
אנה: הה, זה היה אדום. וראיתי אותך גם.
אמא: האם את זוכרת מתי שנולדת?
אנה: כן. היה דם עלי, על הבטן שלי
אמא: על הבטן שלך?
אנה: כן וגם הראש שלי
אמא: דם על הראש שלך? למה?
אנה: הה, כי האשה הזאת חתכה לי קצת את הראש. (האשה הזאת היתה הרופאה שלי, ואנה נחתכה קלות בראשה כאשר הוציאו אותה מהבטן בקיסרי)
אמא: היא חתכה אותך? האם זה כאב?
אנה: לא. רק קצת. זה כבר לא כואב.
אמא: זה טוב. האם את זוכרת כשנולדת?
אנה: כן
אמא: מה קרה אז?
אנה: הה, האשה הזאת היא חתכה את הבטן שלך. היה דם עלי
אמא: היא חתכה את הבטן שלי?
אנה: כן... ואז הלב שלך נהיה כחול (היא אמרה את זה בהשתתפות, באמפטיה!)
(הלב שלי באמת הכחיל... יש רק סיבה אחת לזה, אני הרגשתי את כל הקיסרי כי האפידורל לא עבד והתעלפתי לשניה או שניים, והלחץ דם שלי ירד, מה שמסביר מה הפירוש שהלב שלי הכחיל. אין לי מושג איך אנה יכלה לדעת את זה!)
אמא: הלב שלי הכחיל?
אנה: כן
אמא: למה?
אנה: בגלל שזה כאב לך בבטן (שוב, אישור למה שהרגשתי בקיסרי)
אמא: (בהשתאות) בסדר, אז הם חתכו את הבטן שלי?
אנה: כן, ואז האשה הזאת שמה את הכל בחזרה. את הבטן שלך.
אמא: היא החזירה את הכל בחזרה?
אנה: כן
אמא: ואז איפה הלכת?
אנה: הה, הם לקחו אותי כל הדרך לקליפורניה! (העבירו אותה לבית חולים אחר מייד אחרי שהיא נולדה, זה מה שהיא התכוונה)
אמא: איפה את ישנת?
אנה: במיטה הקטנה שלי
אמא: היית לבד?
אנה: לא אני הייתי עם הרופאים
אמא: את היית עם הרופא?
אנה: כן
אמא: האם פחדת?
אנה: לא. לא פחדתי
אמא: איפה היתה אמא?
אנה: הה, את היית רחוקה רחוקה עד קליפורניה... לבד (אני הייתי בבית חולים אחר... והייתי לבד ברוב הזמן)
אמא: לבד?
אנה: כן
אמא: האם את זוכרת מי החזיק אותך אחרי שנולדת?
אנה: הה, סבתא פארי
(סבתא פארי היתה שם מייד אחרי הלידה לראות את אנה. ידעתי שהיא נגעה ביד של אנה, אבל לא זכרתי אם היא החזיקה אותה או לא.)
אמא: סבתא פארי? מי עוד?
אנה: הה, דוד דארק (הוא הלך עם בעלי לחדר טיפול נמרץ לראות את אנה, והוא היה הדוד הראשון שהחזיק אותה)
אמא: האם את זוכרת את אבא מחזיק אותך?
אנה: כן, הוא החזיק אותי המון (הסתכלה לכיוון אבא באהבה, והיה ברור שהיא זוכרת)
אמא: למה אמא לא החזיקה אותך?
אנה: או, את לא יכלת. את בכית והיית עצובה. לבד.
אמא: (דמעות בעיני, מנסה לא לבכות) אני הייתי לבד, זה נכון. אני הייתי עצובה שלא יכלתי להחזיק אותך מייד
אנה: (מלטפת את הפנים שלי) זה בסדר, אמא
אבא: יש לך זיכרון לא רגיל, אנה
אנה: כן, אני זוכרת. אני הייתי תינוקת קטנה.
אבא: האם זה היה היום שאת נולדת?
אנה: כן. זה היומולדת שלי. אני *אוהבת* את היומולדת שלי! זה היה כיף!
ג'ף צילם בווידאו את כל השיחה הזאת. שנינו היינו בהתפעלות. אנה אף פעם לא סיפרה פרטים על הלידה שלה. זה שהיא זוכרת את לידתה כל כך טוב, זה מדהים. אף פעם לא ידעתי שילדים באמת זוכרים את הלידה שלהם... חשבתי שזה היה הוקוס פוקוס.
אבל אני לא מאמינה בזה יותר. ג'ף ואני לא סיפרנו לה אף פעם על הלידה שלה ואף פעם לא סיפרנו לה פרטים על הלידה שלה. והיא נתנה תשובות מאד מדויקות לפרטי פרטים. ומה שמדהים אותי עוד יותר, זה הקבלה שלה על כל הלידה שלה, והשלמה שלה על כל מה שהיא עברה. אילו כולנו יכלנו להיות כמו הילדים הקטנים!
|
תוכן ההודעה:
|