פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

15/12/2003 20:35 דבי מאת: גם לאחר 7 וחצי חודשים הגיע תורי לספר על הלידה שלי כותרת: הלידה של דבי, תהל והאיש שלהן. עברו מאז 7 וחצי חודשים, אבל אתחיל לספר לפני זה: סוף אוגוסט 2002. אנו עוברים דירה. יחד עם כל הארגזים והמזוודות העברנו גם ערכת בדיקת הריון אחת. לא סיפרתי כלום לבעלי, אבל עשיתי בדיקת היריון יום לפני ההובלה. מרוב מתח, לא בטחתי בעצמי, בערכה, ובעיקר- בתוצאה. רק כשהרגשנו שנינו רגועים למרות כל הבלגן שמסביב, בדקנו… התוצאה הגיע מיד. בעלי קורא בעלון הסברים על מהימנות הערכה, בתקווה למצוא תשובה למהירות הבדיקה- ואם תוצאה מיידית מצביעה על זה שלא עשינו את הבדיקה כמו שצריך? אני זוכרת רק את הניצוצות בעיניים של שנינו, החיוך הרחב, החיבוק הארוך והבכי… בכל זאת, כדי להיות בטוחים 100% עברתי גם בדיקת דם אבל בלבנו ידענו: זהו זה! בהתחלה סיפרנו רק לזוג חברים קרובים. המשפחה, מעבר לאוקיינוס, המשיכה לשאול בכל שיחת טלפון אם היו לנו חדשות לבשר להם, אבל הכחשנו. פחדנו שמשהו יקרה והחלום יתנפץ לרסיסים… לא רצינו לאכזב אותם… נכדה ראשונה מצדי, שנייה מצד בעלי… והמון, המון ציפיות. רק בתום שלושת החודשים הראשונים גילינו את הסוד. קראנו לעובר "פורוטו" (שעועית בספרדית) וכשידענו שזאת בת הוא עבר להיות "פורוטה" או "פורוטיטה" (בקטן). היה לי הריון נפלא. לא עליתי הרבה במשקל, לא התנפחו לי הרגליים. רק בחילות והקאות כולל החודש הרביעי וטחורים איומים עד הלידה. אבל הכל היה קסום. הרגשתי מלכה הנושאת בתוכה נסיכה…! הגעתי לשבוע 40 + 2 והתחלתי להרגיש צירים חזקים. זה היה יום שלישי. 29 לאפריל. וכל כך רציתי שביתי תיוולד באפריל! התקלחתי והלכתי לישון (לנמנם אולי) עם פנקס ביד. כל הלילה ספרתי צירים ורשמתי שעות. בעלי – ישן. לקראת הבוקר ההפסקות בין ציר לציר התחילו להצטמצם. ובעלי – ישן. בשעה 6.00 (יום רביעי 30-4) בעלי התעורר מוקדם, הדליק את הבוילר, חיכה עד שהמים היו לטעמו. הוא התרחץ והתכונן לקחת אותי לבית החולים מוכן להתחיל באותו היום פרק חדש בחייו. אבל לא רציתי. רציתי להיות בטוחה שאכן הגיע הזמן. לא רציתי שיחזירו אותנו הביתה. בשעה 8 לא יכולתי יותר לסבול בהמתנה והסכמתי לצאת לדרך. כבר בבית החולים הייתה לי פתיחה של 3 אצבעות והצירים היו חזקים מאוד, אז השאירו אותנו שם. אבל באותו היום הייתה שביתה כללית וחדר הלידה לא היה מוכן עדיין. הסתובבנו עד השעה 11.30, שעה שבה קיבלתי חדר והכנתי את עצמי ללידה. השתלתנו מיד על החדר: אני קפצתי למיטה, בעלי נגע בכל הכפתורים, פתח את כל המגירות, ולבסוף נשען בספה, הוריד נעליים והתחיל לזפזף. בגלל השביתה, היה רופא מרדים אחד בכל המחלקה, אז לא נותרה ברירה אלא לחכות. הוא הזריק לי אפידורל בשעה 13-30. לאחר מיכן קיבלתי זירוז אבל דפיקות הלב של "פורוטיטה" נחלשו, אז הפסיקו לתת לי אותו. האחות המיילדת השנייה שהיגיעה אלינו הייתה נפלאה. קראו לה אירנה. פקיעת הפקק וירידת המים לא היו מיזמתי. אני זוכרת את עצמי שומעת את צעקות היולדות שבחדרים הסמוכים ובכי של תינוקות נולדים. פחדתי שהתור שלי לא יגיע לעולם! אבל אירנה הרגיעה אותי: גם שלך תיוולד בקרוב! לא האמנתי. קשה לי היה לדמיין שגם לי מגיע אושר כזה. רק הכרתי את הייצור החביב מהאולטרא סאונד שפעם בעט בתוכי בתשעה החודשים האחרונים ושכל כך אהבתי ודאגתי לשלומו. אבל האושר אכן הגיע! כאשר הפתיחה הייתה מלאה, אירנה אמרה לי ללחוץ בכל ציר. לחצתי ולחצתי, אם זכרוני לא מטעה לי, 20 דקות עד שקודקוד הראש של "פורוטיטה" הופיע. עד אז בעלי ראה הכל אבל בשלב שהאחות לקחה את המספריים האומץ שלו נגמר ובא אליי, לתמוך בי מהצד. עוד כמה לחיצות וכל הראש היה בחוץ, ובזריזות חלקלקה כל הגוף יצא…! השעה הייתה 6 אחה"צ. "פורוטה" האגדית עזבה את הבמה לטובת התינוקת הנפלאה ששמה שמרנו בסוד במשך כל ההריון: תהל!!! אירנה עטפה אותה בסדין ירוק ושמה אותה עליי. נפגשתי פעם ראשונה עם תהל הקטנטנה, בוהה מסביב, כאילו שואלת "לאן הבאתם אותי?", ולא יכולתי להפסיק את הבכי. כנגד כל מה ששמעתי ,שלוקח זמן להתרגל למראה התינוק, אני התאהבתי בתהל מיידית. איך לא? אדישה עדיין אך יפיפייה אמיתית! דאגתי שלא שמעתי אותה בוכה, ואז בא הבכי, לא חזק במיוחד, אולי כדי לצאת מידי חובה עם אימא שלה. ניקו אותה, שקלו אותה (על המשקל עשתה את הפיפי הראשון שלה) והגישו אותה לאבא הגאה. בינתיים אני ילדתי את השיליה. אז הייתי ערה לנס שקרה לנו: היה קשר בין החבל לשיליה…! לא רוצה לדמיין מה היה יכול לקרות! ניסיתי להיניק אותה אבל תהלי לא הייתה רעבה. היא ליקקה לי את הפטמות… אחרי יומיים חזרנו הביתה. משפחה שלמה של שלוש נפשות. משפחה מאושרת. ההתאוששות לא הייתה קשה. התרגלנו לא לישון. היא ינקה כמעט ללא בעיות. התפרים היו מעטים (ותודה לאל לא כואבים במיוחד). המשפחה המורחבת בכתה מהתרגשות במרחק של אלפי קילומטרים. החברים הרבים (אחים בנפש) מקרוב. הנסיכה הקטנה התחילה למלוך בבית. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 15/12/2003  21:12 דבי-מקסים! מזל טוב, ושרק תמשיכו להיות מאושרים ובריאים!!! (ל"ת) - יעליקה 15/12/2003  21:26 דבי, איזה סיפור מרגש! - דניאלה 15/12/2003  21:54 דבי יקרה - annat 15/12/2003  22:56 אפ'ם לא מאוחר למזלטובים וגם - גל א. 15/12/2003  23:42 דבי, כמה מרגש,מאחלת לכם חיים קסומים היישר מהאגדות (ל"ת) - טירונית 16/12/2003  1:44 מזל טוב, ואיך תהל עכשיו? את מאמינה שעבר כל כך הרבה זמן? (ל"ת) - שרה 16/12/2003  7:44 מצטרפת לאיחולים בהתרגשות ושמחה, שתהיו תמיד בריאים ומאושרים ! (ל"ת) - זהר 17/12/2003  0:31 דבי חמודה, - קרן (אחרת) 17/12/2003  13:56 תודה מתוקות על הברכות! ולגבי השם - דבי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש