|
25/12/2003 3:9
|
ג.ש
|
מאת:
|
סיפור הלידה שלנו - ארוך
|
כותרת:
|
מאיפה בכלל להתחיל - אני מפחדת שזה ארוך מידיי
אני משתתפת פאסיבית בפורום הזה כבר 8 חודשים ולמעט מעט מאוד תשובות שהרגשתי מספיק בטוחה לתת למשתתפות אחרות בעיקר קיבלתי מכן המון כח וידע וחשיבה חיובית מאז שהייתי בחודש שישי דרך שלבי ההריון המאוחרים שלי והאמהות החדשה, הטוטאלית, המבלבלת, מחדשת, מעשירה, מפחידה וכו' אותה אני חווה עכשיו יום יום...
עד שבוע 33 היה לי ההריון הכי נח ומפנק בעולם. בשבוע 33 היו לי צירים מוקדמים ועוז (בעלי האוהב והמסור כ"כ) היה במילואים ביריחו, נטול פלאפון מתוך עיקרון. עזבתי את העבודה ומיהרתי לבלינסון בוכה ודומעת. הורי גרים בצפון וההורים של בעלי בחו"ל ובעלי... קיבלה אותי שם מיילדת מקסימה שאת שמה אינני זוכרת לצערי שחיבקה והרגיעה וליטפה (וכשבדק הרופא באולטרסאונד גם אמרה לי שהיא נראית נפלא והרסה לנו את הרצון לא לדעת את מין העובר), ושמו אינפוזיה ובדקו ובדקו ובדקו ובערב שוחררתי הביתה לשבוע מנוחה ולבעל שהגיע קצת אחריי דואג ולחוץ. אחרי ה"ארוע" קנינו פלאפון אבל לא היה בו שימוש כי יעלי נולדה בשבוע 40+4 והצירים התחילו בלילה...
ב 4 לפנות בוקר של ה 4 לספט' התעוררתי עם כאבים קלים אך סדירים בגב. מלאת התרגשות קמתי מהמיטה לסדר את התיק שעד עכשיו הזנחתי. עוז התעורר מהפעלתנות שלי ולהודעה המרגשת ש"אנחנו יולדים היום" כיבה את השעון המעורר וביקש להעיר אתו כשאחליט לנסוע לביה"ח. הכאב היה חלש מאוד אבל מוחשי ביותר והזכיר לי את הלילה שלפני הצירים המוקדמים. מלאת התרגשות לא חזרתי לישון אלא עשיתי טיול ארוך עם הכלב וסיפרתי לו במשך שעה וחצי את כל אשר על ליבי. ב 8 הערתי את עוז, כדי שיעזור לי להוריד שיערות ברגליים (לך תבין...). ב 10 הצירים היו חלשים אבל כל 4 דקות והחלטנו שזזים. הגענו לבלינסון שם קיבלה אותנו מיילדת שהודיעה שהפתיחה היא רק 2.5 ובכלל במוניטור לא רואים צירים אבל הרופא מצא מיעוט מי שפיר אז הביתה לא הולכים אלא להסתובב בחוץ. בהזדמנות היא גם לקחה בדיקה דם שתהיה לכש...
חזרנו אחרי שעתיים כשהצירים כבר התחילו לכאוב ועם פתיחה של 4.5, אבל - אין חדר לידה פנוי אז תחכי במסדרון "את לידה ראשונה אז יש לך עוד הרבה זמן". החלטנו שיוצאים שוב החוצה. השעה הייתה 12:30. יצאנו החוצה והכאבים כבר היו ממש חזקים. את השעתיים הבאות בילינו על הדשא מול היחידה להפריה חוץ גופית (מעניין לכמה נשים הוצאתי את החשק)כשבצירים, שהיו עכשיו כל 2.5 דקות אני יורדת ל 4 ועוז ממסז' וכשאין ציר מתהלכים. כשחזרנו פנימה, למיילדת חדשה ומקסימה בשם דיאנה, כבר הייתה לי פתיחה של 7 אבל חדר לידה פנוי איין וסגרו לי חדר קבלה. הצירים כאבו מאוד וכבר התחלתי להתחנן לאפידורל אבל דיאנה הסבירה שאפידורל יש רק בחדר לידה ואני כנראה פניי ללידה טבעית. באותו רגע עוז תפס פיקוד ועם שיחת מוטיבציה והרבה דמיון מודרך עזר לי להפוך כל ציר לכוח חיובי ובונה ולמשהו שאפשר להתמודד איתו עם חיוך על הפנים והתרגשות גדולה ולא בצעקות ובכי. דיאנה הסכימה לוותר לי על מוניטור ובכלל הייתה תומכת ומעודדת וכל הזמן הודיעה לי כמה אני חזקה ומדהימה ויכולה. בשלב מסויים היא אמרה שייתכן שאני עוד אספיק לחדר לידה ושאם אני ארצה אפידורל אז כדאי עכשיו אינפוזיה. הגוף שלי כ"כ כאב שפשוט לא יכולתי לחשוב שמישהו חוץ מעוז (חובש) יכניס לי אותה כי היה לי ברור שרק הוא לא יכאיב לי בנוסף למה שכבר ולהפתעתנו דיאנה הסכימה ואז... התפנה חדר לידה. הלכתי (!!!) לחדר הלידה עם פתיחה של 9 ס"מ למיילדת חדשה ולא פחות נפלאה בשם אורנה. היא הסכימה לכל מה שביקשנו: אינטימיות, יודעת לקבל לידה בכריעה, אור מעומעם, לנסות להימנע מחתך, לוותר לי על מוניטור, וכן - היא גם הסכימה שבשלב לידה מתקדם כזה אני אקבל אפידורל, לא לפני ששכנעתי אותה שאני פשוט מותשת מכדי ללדת וכל מה שאני צריכה זה שעה של שינה (ערה מ4 בבוקר ועכשיו כבר כמעט 16:00)ואז אני יולדת בצ'יק. ב 16:00 קיבלתי אפידורל, במינון מאוד נמוך כך שהרגשתי את הרגלים והכל. ב16:10 כבר ישנתי ורק אז חיברו מוניטור. אורנה עמעמה את האורות ויצאה מהחדר. עוז שם לי בדיסקמן את באך אהובי וליטף לי את היד עד 17:10 בדיוק, אז הוא קרא לאורנה לחזור והעירו אותי, והמים ירדו באופן ספונטני. דקה אח"כ התחילו צירי הלחץ שהרגשתי הייטב (!!!), הורדנו את המוניטור, קיפלנו את המיטה, התישבתי ובכל ציר עברתי לתנוחת כריעה מתנשפת ומתנשמת, עם הוראה לא ללחוץ בינתיים כי הפתיחה לא מלאה, מנסה להתרכז בקולו של עוז שמדריך אותי ומרגיע אותי והופך את הכאב לכוח בונה ומחזק. עם זאת, מסתבר שבדואית בבית ובטיולים זה טוב, אבל בחדר לידה זה הרבה יותר קשה אז עברנו ל"תנוחה המסיונרית". בציר הבא, כן פתיחה לא פתיחה, כבר ראו את הראש. אורנה הודיעה לי שאני גדולה אבל גם התינוקת שלי ושאני אתחיל להתכונן נפשית לחתך אחרי הכל. בדחיפה השנייה עוז הלבין לגמרי וצעק לי "שיר - את אמא!!" זה היה ב 17:34. זהו היא היתה בחוץ והכאב היה כלא היה ואורנה שמה לי על הבטן "תינוקת גדולה ויפה" שאח"כ התברר שהיא די קטנה (2.400) ורק הראש עגול וגדול, ובילינו לנו יחד שעה וחצי, ואורנה פינקה והביאה וופל מצופה ובכינו ושרנו לה וניסינו להניק (אבל זה כבר סיפור אחר לא פחות כואב למרות שהסתדר בסוף)ודיברנו והכנסנו את הסבתות פנימה לחדר לידה והאושר הגדול, המציף, המשתק...
השבועיים שאח"כ לא היו קלים, לא פיזית ובעיקר לא נפשית כי מאוד ציפיתי להתאהב בה ישר וזה לא קרה. כששכח האדרנלין של הלידה הרגשתי פתאום מועקה גדולה כאילו הניחו לי שק של דאגות במשקל טון על החזה ואהבה גדולה - איין. לקח לי זמן להתאהב בה, להתמכר אליה, לחכות בגעגועים לבוקר שהיא תפתח את העיניים, להזדקק לחבק אותה ולהריח אותה. זה לא היה אוטומטי אצלי והיו הרבה בכי וייסור מצפון, שהיום אני יודעת שלא היה להם מקום.
כמה מילים לסיום -
1. ביקשתי הנקה מלאה ובלילה הראשון האחות בתינוקיה הריצה אותי להאכיל כל 20 דקות כשהילדה שלי בכלל לא רצתה לאכול. כשביקשתי ממנה לראות אם אני עושה את זה נכון היא הודיעה לי שהפטמות שלי שקועות ואין לי סיכוי להניק, אז כדאי שאני אתן לבת שלי תמ"ל לפני שהיא תתייבש, ואני אמא חדשה ומבוהלת שכמוני עשיתי את זה. למזלי עוז למחרת הודיע שלא מוותרים כ"כ בקלות והזמין אל בית החולים יועצת הנקה. לקח לנו זמן אבל למדנו אחת את השניה והיום אני לא יכולה לחשוב על להפסיק להניק(ולכעוס על האחות ההיא).
2. ניתן ללדת בבית חולים באוירה טובה, רגועה ואינטימית (איתי בחדר לידה היו רק עוז ואורנה), אבל זה כנראה תלוי מאוד במזל ובאיזו מיילדת פוגשים. לנו היה מזל כזה.
3. תודה לכן יקירותיי - לאמא11 שמאז הלידה אני עסוקה בלהעריץ, לליאתיתי על התובנות והרגישות, לסאלוש שבמהלך ההריון הפכה את האימהות בשבילי למשהו כל כך לא מאיים ואהוב, לכל הרוקחות האמיצות שנותנות פה עצות/תשובות שאני כ"כ מפחדת לתת ולכל השאר - דבריכן עודדו וניחמו והוסיפו לי ידע וכח ואמונה ביכולת.
תודה - שירי.
נ.ב - שכחתי דבר חשוב: יעל היא מתנת יום ההולדת שלי. בדיוק אותו תאריך בהפרש של 28 שנים.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
