מאז שנולדה בתי אני כבר מרגישה פחות מחוברת לבן הגדול. לא יודעת כיצד להסביר את התחושה. אל תחשבו שאיני אוהבת את בני, כי הדבר אינו נכון.
אולי אקדים ואומר שאני ככל הנראה סובלת PPD (דיכאון לאחר הלידה) ולא מטופלת באופן מקצועי.
החורף הביא עימו מחלות אין סוף ואני מנסה לטפל בכולם וגם לנסות להבריא בעצמי. במילים פשוטות, הדיכאון, המחלות, הילדים, הבעל שלא קולט כלום, כל זה מביא אותי למעין מבוך ממנו איני מצליחה לצאת כדי שוב למצוא את עצמי ואת ילדיי.
לפני הלידה השניה ילדי היה הכל עבורי. נשמתי איתו, חייתי בשבילו, עשיתי הכל למענו. כיום, חודשים מעטים לאחר הלידה השניה, אני מחוברת מאוד לתינוקת, אך אולי לא באותה מידה שהייתי מחוברת לבני כשהיה בגילה, אך לבני הבכור, אני לא מרגישה כבר מחוברת. אני חשה כאילו הפך לבנו של בן זוגי יותר מבני. זה בוודאי נשמע לכן מטורף, אבל לא יודעת כיצד להסביר זאת. אני חוששת להיות איתו לבד. לא חזרתי לעצמי מבחינה פיסית לאחר הלידה ואין לי כבר כוח לשאת אותו על הידיים ברגעים בהם הוא צריך את זה. במקסימום אני מתיישבת איתו על כסא הנדנדה בסלון ומחבקת אותו, אבל ממש להרים אינני מסוגלת.
אם פעם הייתי מרדימה אותו, היום אני מרדימה את הקטנה בזמן שבן הזוג מרדים את הבכור.
הקטנה יונקת כל שעה או שעה וחצי במהלך היום ואיני מסוגלת לשאוב ולכן קשורה אליה כל הזמן.
בן הזוג לא מסוגל להרגיע את הילדים ולראות את התינוקת שלי צורחת אני לא מסוגלת ולכן המצב לרוב הוא שהיא זוכה ליותר תשומת לב מהגדול. הוא מתוסכל. אני מתוסכלת.
מרגישה אמא רעה, לא הוגנת, לא טובה, לא אמהית, לא אוהבת, למרות שאני אוהבת אותו יותר משאני מסוגלת לתאר...
מרגישה מנותקת מכולם - מבן זוגי, מבני, מחבריי, מהמשפחה בעצם מכולם חוץ מהתינוקת שלי.
איך יוצאים מהמצב הזה?
|
תוכן ההודעה:
|
