אני לא יודעת מאיפה, ואיך זה תקף אותי - אבל השתלטו עלי חרדות - שאני פשוט יורדת מהפסים. בלילה היה לי חלום בהקיץ - (פעם 1 שאני מבינה מה זה - ערנות גובלת בעצבנות עם איזה מהלך מול העיניים) - שהבייביסנס מצפצף, ומה קורה הלאה. הלכתי עם המחשבה - מתוך ידיעה שאגמור את הפחד והוא יעלם . ממש "ראיתי" איך בעלי טס למיטה שלו, אני בינתיים מדליקה את האור ומסדרת שטח במיטה לבצע החייאה. מתקשרת למד'א , ועד שהאמבולנס מגיע -אנחנו יוצאים החוצה לקראתו. ממש ראיתי את הפנים של פיצי כמת, ראיתי איך מנסים להחיות אותו ואת הרגעים שאחרי שאין לנו מה לעשות. כל הגוף שלי היה בסטרס נוראי, נתפסו לי השרירים, היה לי חם בטירוף, קמתי לראות שהכל בסדר - ידעתי שזה רק חלום - אבל הוא השאיר אצלי כזו בהלה.
נראה לי שזו אולי תגובת פוסט-טראומה לפירכוס חום שהיה לו - ואז באמת חשבתי שהילד מת לי בידיים. זה היה כבר לפני 4 חודשים - ולא חשבתי שזה השאיר כזו טראומה גדולה, אבל זה היה כ"כ מוחשי.
כתבה פה יסמין לפני זמן מה על תחושה שהילד שלה והיא יפרדו שלא בסדר הטיבעי, אני כ"כ מזדהה.
יסמין... עברתם את הניתוח? הכל בסדר?
התחושה המפחידה הזו שזה כאילו חזון חס וחלילה , זה מערער אותי. כל מחלה הכי קלה שלו מעוררת בי (וגם בבעלי - יש לציין)- היסטריה. כאילו הגדולה שלנו חסונה ויכולה להתמודד והוא כזה אפרוח שדורש גינון מתמיד. והוא לא משדר אפרוחות. הוא ביריון קטן וחמוד עם יכולות נפלאות וקסם אדיר, ומעורר אצלנו ריפלקס הגנה - שאני חושדת שיש לו הצדקה - וזה מלחיץ אותי!!! אוף, אם היה לי כסף לטיפול - מחר הייתי הולכת.
|
תוכן ההודעה:
|
