שלום לכולן החלטתי לכתוב על הלידה ועל כל מיני דברים שקרו שם שאני לא כל כך מבינה אותם. בשעה עשר וחצי בלילה, אחרי שהשכבתי את בני הגדול לישון פתאם התחילו לי צירים )הייתי בשבוע 40( הצירים התחילו מיד להיות חזקים ובערך כל 7-8 דקות. באותו רגע הבנתי שזהו זה הגיע היום שכל החודש התשיעי הייתי מרוכזת בו. נכנסתי למקלחת והכנתי את עצמי למאורע כאילו אני הולכת לאיזו מסיבה, חפפתי את השיער, גילחתי שערות, עשיתי מסכה לפנים, יבבשתי את השיער, התאפרתי. ממש נראיתי למופת. אחרי שגמרתי את כל ההכנות הצירים כבר היו כל 3 דקות ומאד חזקים כך שכבר הייתי צריכה להתייחס אליהם, לרכון על שש ולהשמיע קולות נמוכים עד שעבר הציר, בחצות החלטתי להכנס לפורום הזה סתם בשביל להעביר עוד זמן וכשניגשתי למחשב ירדו לי המים, זה היה כבר סימן שזהו צריך להגיע לבית היולדות, לקחנו את בני ונסענו לחברה שלי שם תכננו שהוא ישאר כשאנחנו נצטרך לנסוע ללדת, הצירים כבר נעשו חזקים מנשוא. בחצות וחצי יצאנו מרמת גן לכיוון כפר סבא - כי רציתי ללדת במאיר )חדר טבעי בלי אפידורל וכד,( הנסיעה היתה סיוט, ציר אחרי ציר בלי רגע מנוחה. במיון יולדותרצו שאני אעשה מוניטור לפחות כחצי שעה בשביל שהרופא יאשר לי להכנס לחדר הטבעי, במוניטור ראו ירידת דופק של העובר כל פעם שהיה צירואז הרופא דרש מוניטור תקין של לפחות שעה בשביל לאשר זאת, במקביל התקדמתי נורא מהרוהייתי כבר בפתיחה של ארבע. האחות המיון התחילה להלחץ שאני עלולה ללדת במיון עד שאני אגמור את המוניטור והכניסו אותי לחדר לידה רגיל. בערך בפתיחה של ארבע התחילו לי גם צירי לחץ בלתי נסבלים ונשלטים - זה אחד הדברים שאני לא מבינה, איך צירי לחץ בפתיחה של ארבע? בכל מקרה הצוות הרפואי ציווה עלי לא ללחוץ אבל זה היה פשוט בלתי נשלט, נסיתי להרפות באמצעות נשימות ולנסות להתגבר על הצורך ללחוץ, לפעמים הצלחתי אבל רוב הזמן זה פשוט היה חזק ממני וכל ציר היה סדרות של לחיצות. זה נורא הלחיץ אותי כי הגוף רוצה ככה מצד אחד ומצד שני הצוות שם מאיים עלי שאסור לי ללחוץ כי אני עלולה לעשות לעצמי נזק. בדקו אותי שוב והמיילדת הודיע לי שאני בפתיחה של חמש, ביני לבין עצמי חשבתי וואו הדרך עוד ארוכה. שתי דקות לאחר מכן היא באה לבדוק אותי שוב וזהו היא הודיעה לי שאני בלידה. זה הדבר השני שאני לא מבינה איך מפתיחה של חמש קפצתי תוך שתי דקות ללידה. נכנס גם רופא לחדר וכל הצוות מודיע לי שעכשיו אני צריכה לתת את הפייט של החיים שלי כדי להוציא את התינוקת שלי החוצה, והרופא גם היה חייב לציין שאם אני לא מצליחה זה יהיה ואקום. לחצתי וצרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי, למחרת איבדתי את הקול ולא יכולתי לדבר מרוב הצרחות האלה. בשעה שתיים ורבע בלילה, שלוש שעות וארבעים וחמש דקות מרגע שהתחילו לי הצירים, פיצפונת היתה בחוץ. זהו - לידה מוזרה, בסך הכל טובה וחיובית,אבל השאירה אצלי הרבה שאלות פתוחות.
|
תוכן ההודעה:
|