פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
30/5/2004 14:48 תמי מאת:
הערב ב20:10 הוא יהיה בן 7 שבועות. סיפור הלידה של שחר:
כותרת:

שחר נולד ב11.4.04, ב20:10 בערב, בביה"ח אסף הרופא.
הוא נולד יפה כמו שאף ילד לא יכול להיוולד, יפה כמו אחותו ביום לידתה וגם דומה לה כאילו הם תאומים, רק עם הפרש של שנתיים ושמונה וחצי חודשים.

הצירים התחילו בתחילת שמיני. ברקסטונים, והמון. לאט לאט הם התחזקו והפכו למעט כואבים, אבל לא הזיזו חלילה לרחם בשום צורה שהיא. 48 שעות לפני הלידה ירד הפקק הרירי (באופן שאינו משתמע לשתי פנים), ואיתו באו צירים חזקים יותר, רבים יותר, באו... והלכו... ובאו... והלכו...

שבת בערב. סידרתי את הבית אחרי חג פסח ארוך. החזרתי את כל הצעצועים של מיה למקום. הברקתי את המטבח. אל המדפים השכוחים ביותר הגעתי. עשיתי סדר פסח.

לפנות בוקר, יום ראשון, ערב חג שני של פסח, בשעה חמש ורבע, התעוררתי מהכאב. ציר. התרגלתי כבר. ניסיתי לחזור לישון. ניסיתי עד רבע לשש, כשכבר לא יכולתי לשכב יותר במיטה. קמתי.
הלכתי ישר לדפים שלי. אלה שאני מחלקת בקורס כדי לתזמן צירים. הוצאתי שעון עם שניות, והתחלתי לתזמן. יניב ישן כמו מלאך. לא הפרעתי לו.
הצירים היו לא ממש סדירים, אבל יחסית ארוכים (בין 40 שניות לדקה), והתדירות הייתה גבוהה יחסית (לידה שנייה). 5 דקות, 8 דקות, 3 דקות, 6 דקות, חמש דקות וחוזר חלילה. שלחתי SMS לזהר ועדכנתי אותה. בסביבות שבע וחצי יניב התעורר. מיה עוד ישנה בנחת במיטתה. אמרתי ליניב שנראה לי שהפעם הצירים לא הולכים לשום מקום. אנחנו נלד בקרוב.

אני על הכדור, יניב באזור אבל לא ממש יכול לעזור כי אני זקוקה אך ורק לתנועה בזמן ציר.

בתשע בערך אמרנו לאמא שלי לבוא להיות עם מיה ("אבל תקחי את הזמן"). כשהיא הגיעה, ומיה התעוררה, הרגשתי את הצירים מתרחקים זה מזה, והיה לי ברור למה: בכל פעם שהעפתי מבט על מיה, האדרנלין קפץ והדמעות עלו לי לגרון. למרות שהתכוונתי להישאר בבית הרבה, אמרתי ליניב "יאללה בוא ניסע", וברחתי. ברחתי מהסיטואציה הזאת. לא יכולתי לסבול את הידיעה שזו כנראה הפעם האחרונה שלי עם מיה נטו, ואני לא יכולה ליהנות ממנה. נלחצתי. ברחתי.

היה לי ברור שאני לא רוצה לנסוע לביה"ח, שעוד מוקדם לי. התחלנו לטייל ברחובות. הצירים הצטופפו מייד, אבל הם כאבו פחות, כי הלכתי. יניב תיזמן. את הכאב של ציר בהליכה לא ניתן בכלל להשוות לציר בישיבה, אפילו על הכדור. ההליכה הקלה עליי פלאים. היה ציר כל 3 דקות.

אני חושבת שטיילנו ככה בערך חצי שעה, או אולי קצת יותר. לא יודעת. החלטתי לבדוק בקופ"ח אם יש אחות (אצלנו האחיות במרכז בריאות האישה הן מיילדות)- שתגיד לי מה המצב ואם כדאי ללכת כבר לבי"ח. לא התחשק לי להגיע לבי"ח מוקדם מידי. אחות לא הייתה, אבל רופאה כן. אחרי שהרופאה גמרה לנזוף בי קשות על זה שהייתי צריכה לנסוע לבי"ח ולא לבוא אליה (היתממתי ב"לא ידעתי" וזה תפס, אבל למען האמת לא ממש איכפת היה לי מה היא חושבת באותו רגע), היא אמרה ש"פתיחה של 3 ס"מ, מחיקה 50%". התחיל. שלחה אותי בבהילות לבי"ח עם הפנייה של ממש.

אז הלכנו לקניון הסמוך, הסתובבנו קצת- קנינו לי מיץ פירות ענק וקצת ממתקים ללידה בסופר פארם, ואחרי קצת טיולים שם, המשכנו לביה"ח.
מיותר לציין שבישיבה באוטו כל ציר היה בלתי נסבל בעליל?! בלתי נסבל בעליל. אבל ביה"ח הגיע מהר, אסף הרופא, 7 דקות מהבית.

כשהגענו לביה"ח, הפתיחה נשארה בעינה (3), והמחיקה הושלמה. מיילדת מאוד נחמדה בשם מיכל פרס קיבלה אותי, וגרמה לי להרגיש הכי רצויה, הכי מבורכת והכי חופשייה להתמודד כרצוני עם הכאב. היא שמחה שאני שואפת לכיוון הטבעי ופשוט נתנה לי להרגיש בבית. חוקן (הסכמתי ברצון), מקלחת ארוכה (נעיםםם), עוד כמה שאלות, ואני מובלת לחדר שלי, זה עם הג'קוזי (לבקשתי). דיברתי עם זהר והסכמנו שגם היא תיקח את הזמן, ואכן היא הגיעה כעבור שעה בערך. בינתיים נערכו להציק לי קצת בחדר.. מוניטור בשכיבה (בישיבה הוא מתגלש כל הזמן). כיחס.
כואב ציר בלי תנועה, כבר אמרתי???

המיילדת שקיבלה אותנו נלחצה מאוד מהמוניטור. ירידת דופק בזמן ציר. לי זה נשמע נורמלי, והבטחתי שאשתה את התירוש והכל ישתפר. התשובה שקיבלתי הייתה "אם את אומרת ככה כנראה את לא מבינה על מה מדובר, המצב רע". כל פעם שנכנסה סיפרה לי ש "המצב חמור" ואני יכולה להתחיל לנשק לתוכניותיי (הטבעיות) לשלום. "אני רק השליח, הרופא לא מוכן שתרדי מהמיטה" "הראש גבוה, המים רבים והוא קופץ מכל נגיעה". המון תיאורים קיבלתי לכמה רע המצב. לא יכולתי לזוז עם המוניטור כי הוא כל הזמן החליק לי. שכבתי במיטה והתייסרתי מכל ציר. התחננתי לרדת מהמיטה. הבטחתי להישאר בחדר, הבטחתי להישכב אם תהיה ירידת מים. לא עזר. כלום לא עזר. המיילדת הייתה מבוהלת. זהר בינתיים לוחצת בכפות הרגליים כדי להפוך את הצירים ליעילים יותר, נותנת לי להריח שמנים ומעסה ולוחצת בכל מיני נקודות. אני מתחילה להרגיש עצוב. המוניטור שלי רע. אולי אצטרך לבלות ככה את כל הלידה. בישיבה. כואב ומפחיד, אפילו אותי. יש לי תינוק שם בפנים והיא מאוד משתדלת לשכנע אותי שהוא במצוקה.
היו עוד הערות לא נעימות מצד המיילדת, לא בא לי בכלל להתחיל לחשוב עליהן. חיכיתי המון זמן לרופא, נורא ביקשתי לראות אותו ולהבין מה בדיוק קורה. כל הזמן אמרו לי שהוא כבר מגיע. שכבתי ככה כבר שעה וחצי, או אולי יותר.
ואז היה לי פיפי. יניב וזהר צהלו- זו הזדמנות לרדת מהמיטה!!! ביקשתי פיפי. הגיעה סניטרית חמודה... עם סיר!... "לא, אני לא עושה פיפי בסיר. אני אתאפק עד שיבוא הרופא ואז אלך לשירותים". באורח פלא, בין רגע הגיעה רופאה (בכלל לא היה רופא?!). אמרתי לה "אני מאוד מאוד רוצה לרדת מהמיטה ולזוז, אני מרגישה שזה יעזור לי". הרופאה הביטה במוניטור, הביטה בי, ואמרה "בסדר, תרדי, רק תחזרי בעוד חצי שעה כי מתחלפת משמרת". הייתי בשוק. הייתי מאושרת להשתחרר מכבלי המוניטור והחדר, אבל המומה מהעובדה שעד עכשיו שכבתי סתם. המוניטור ההוא אכן היה גבולי (בדיעבד) אבל אף איש צוות לא התייחס אליו בחומרה או יותר נכון- כמעט לא התייחס אליו, מלבד המיילדת ההיא, שכנראה הייתה פשוט לחוצה.
ירדתי מהמיטה. יצאנו החוצה לטייל. היה יום שמש חם. יניב שלי, זהר ואני, ברחבי בית החולים. זהר אמרה שעם המיילדת החדשה יבוא מזל טוב. כמה שהיא צדקה.

אחרי חצי שעה חזרנו לחדר כדי לקבל את המיילדת הנפלאה שלי... ענת תל-אורן, שתודה לה ולאלוהים על שהייתה שם באותו יום ובאותן שעות. היא הייתה הכי נפלאה והכי מתאימה לי שיש.

היא אמרה לי יפה שלום, ויפה להתראות, והזמינה אותי לחזור כשארגיש צורך להיבדק... "לכי לאן שאת רוצה. לטייל, למקלחת, מה שבא לך. שלום. אם ירדו לך המים או יתחזקו הצירים, תקפצי ואבדוק אותך". תודה,תודה תודה...

ארוחת צהריים הגיעה באיזהשהו שלב עם אמא של יניב ודודה שלו שאני מאוד אוהבת. הן, ביחד עם זהר, פשוט לא הבינו איך זה שאני כל כך שקטה בזמן ציר. . ככה אני.

כשהצירים התחזקו התחלתי ללכת כמו פיל. כלומר- לא סתם פיל. מייד יניב שלי חיקה אותי. נראיתי כמו שמיה נראית כשהיא רוקדת את שיר הפילים מ"ספר הג'ונגל". החיקוי שלו עזר לי. הבנתי מה אני צריכה לעשות בזמן ציר. כל ציר שהגיע ברבע שעה הקרובה, ביקשתי שישירו איתי (תודה זהר) וצעדתי לפי הקצב "לפנות את השבילים, כי אנחנו הפילים...". זה עזר, מאוד. בחיי. עזר פיזית לכאב, ונפשית- כי קצת הייתי עם מיה. נורא התגעגעתי אליה, בכל חלק מהלידה חשבתי עליה. רציתי כבר לחבק אותה. קטנה שלי. אם בכיתי במהלך הלידה, זה היה מהגעגוע אליה, מהחשש לצורה שבה היא תקבל את הבשורה.
הכאב הלך והתחזק. את השעות הבאות ביליתי בין טיולים למקלחת חמה מאוד (יניב היה איתי אבל לא הייתי זקוקה למגע אלא רק לנוכחות שלו ולידיעה שזהר באזור).

ביקשתי מענת לבדוק אותי. 5 ס"מ, אולי 6 פתיחה. היא אמרה שכשהיא תפקע מים הכל יתקדם מהר, אבל לא רצתה עדיין לפקוע כי העובר לא השלים את הסיבוב שלו לתוך האגן.
קשה לי לתאר במילים כמה זה מוסיף, כמה מקל, כמה חשוב שאפשר לסמוך במאה אחוזים על המיילדת.
נכנסתי לג'קוזי, כדי להתקלח. הצירים היו איומים. שום דבר לא עזר. ענת הציעה שקצת אנוח על הצד בשכיבה, כי אני על הרגליים כבר המון שעות. היא הראתה לזהר וליניב איך לעזור לי עם קומפרסים חמים. עברתי ציר אחד בשכיבה והבנתי שאין מצב. לא יכולה. הכי נורא זה שכשמבינים שככה כואב יותר, כבר אי אפשר לקום, והלך הציר. קפצתי מהמיטה כמו משוגעת. "אני לא יכולה לשכב".
"מה שתרצי" ענת אמרה, והסתובבתי בעיגולים סביב הכדור (גם עליו לא יכולתי לשבת. כאב מידי).
הבדיקה הבאה הראתה פתיחה של 8 ס"מ. ענת פקעה את המים, ובין רגע הפתיחה הושלמה והרגשתי צירי לחץ. השעה הייתה 19:40.

תמי השקטה נעלמה. אמא שלי נכנסת לחדר ומיד יוצאת. אני עוברת לעמידה ל 6 כאשר אני נשענת על הכדור (הפיזיותרפי). חצי שעה של צירי לחץ כואבים, קשים. בכל ציר אני צורחת כמו חיה פצועה. כואב לי כמו שלא הכרתי מעולם. קשה לי ללחוץ. אני יודעת ללחוץ, ולא יוצא לי כלום משם. אני מתחננת לענת שתוציא אותו. היא מזכירה לי שזה התפקיד שלי. דא?
בין הצירים אני עושה כמה דברים קבועים שחוזרים על עצמם בכל הפוגה- מבטיחה לעצמי שאמא שלי לא עומדת מאחורי הדלת ומקשיבה (וכולם טעו. אני מכירה את אמא שלי. היא באמת עמדה שם. בכתה). מתפללת לאלוהים שלא יבוא עוד ציר (לא עובד. יש לו אג'נדה משלו), צורחת על יניב, זהר וענת שישימו לי מהר עוד קומפרס חם (מסכנים, הם לא עמדו בקצב), ומרוכזת כל כולי במגע של יניב, שמלטף אותי ומזיז לי את השיער הרטוב מזיעה מהמצח. אני אוהבת אותו נורא. ברגע מסוים כואב לי הצוואר ואני מנסה להפנות את הראש לצד השני, אבל יניב לא שם, ואני מייד חוזרת להסתכל על יניב. אני טובעת בליטופים שלו וחרדה מהציר הבא. צועקת ש"לא נוח לי ללדת ככה" בזמן ציר, ומסרבת לזוז בהפוגה.
בליל של צרחות וייסורים. לוקח המון זמן עד שזה קורה, אבל בסוף צץ לו ראש החוצה.
זהר אומרת שהוא מסתכל עליהם ושיש לו עיניים יפות. היא אומרת שהוא מדהים. הראש בחוץ, הצוואר לא. הצוואר נשאר בפנים. אני צועקת על ענת שתוציא אותו כבר ולא מבינה מה קורה. אני מאיימת ללחוץ. קשה לי להתאפק. לוקח זמן, ובסוף הוא יוצא. הכאב ממשיך. עצם הזנב. לא מבינה מה קורה.
אני מניחה את הראש על הכדור. ענת מציעה לי שתשים עלי את שחר, ואני מאוד מאוד רוצה. אבל נשארת עם הראש על הכדור. היא הזכירה לי להסתובב אולי 4 פעמים עד שעשיתי את זה. הסתובבתי, והיא הניחה עלי דבר קטן ומתוק. הרימו לי לישיבה את המיטה כדי שאוכל לראות אותו. ושם הוא היה. קטנטן (זהר אמרה שהוא בכלל לא קטנטן אלא שוקל לדעתה בערך 3.200... המשקל הראה 3.190...), קופי של אחותו ביציאתה לעולם, מתוק מתוק, חלק ויפה. הוא ינק מייד, אולי חצי שעה. נשאר איתי עוד קצת, פגש את סבתא וסבא שלו, בילה עם כולנו עוד קצת ואז הלך עם אבא לתינוקיה. מתוק שלי. שרון ש. הדביקה אותי בכינוי: "תינוקי מתוקי". ככה הוא נקרא עד עכשיו. מתוקי שלי.

החבל היה כרוך סביב הצוואר, וקצר. בגלל זה כל הסיפור. היה לו קשה לרדת במורד תעלת הלידה. והוא גם משך בשליה, שגם התנתקה מאוד מהר והשפריצה נהרות של דם.

יש לי פלאשבקים. כל פעם נזכרת בעוד משהו. בטיולים בחוץ, במקלחות הבלתי נגמרות, בצחוקים (יניב יכול להצחיק אפילו אישה בזמן ציר. מומלץ). במילים הרעות ששמעתי בהתחלה, ובמילים הטובות שעזרו לי להמשיך. זהר שמבטיחה ש- "המזל שלנו ישתנו עוד רגע" (עבד), זהר שצועקת לי "יופי! יופי!" בזמן הלחיצות, המבט של יניב שמתייסר עם כל זעקה שלי, ענת שבאדיבותה מדריכה את התומכים שלי ומאפשרת לי הכל, אמא שלי שנכנסת ויוצאת, מיה בטלפון מידי פעם, ארוחת צהריים מוזרה שהביאו לי לביה"ח ואכלתי עם צירים, עליה וירידה במעלה המדרגות הנטושות, שיר הפילים, הצעקות שלי, הרטיות החמות (כמה עבודה הייתה להם)...

ויש לי המון תודה בלב- ליניב שלי הנפלא, לזהר כרמי חברתי הדולה שאין כמותה, ענת תל אורן המיילדת:
תודה. על האהבה, על התמיכה, על הביטחון הגדול, על מתן אפשרויות, על להיות שם עבורי, על חיוכים, על מאמצים, על חום, על מילים מחזקות, על שהות ממושכת, על חוויה בלתי נשכחת, ועל החשוב מכל, על פי הגדרתה של זהר בעצמה: על צניעות שמאפשרת.

תודה גם לענת קאן אחראית חדרי לידה שבאמת איכפת לה, שעשתה הכל כדי לאפשר ושהפגינה אכפתיות גדולה גם אחרי...

ולקטי נחשון חברתי, שעומדת להיות יועצת ההנקה הכי נפלאה שיש בארץ, על הנתינה מכל הלב והעזרה הגדולה בהנקה ובהתמודדויות ראשוניות (אבל זה כבר לסיפור אחר)...

ותודה לשחר, על שהפך אותי לאמא לשניים, אמא לבן מדהים,חוויה מתקנת ומוטרפת, שלמרות שרק עכשיו החלה, אני כבר מרגישה את הויברציות...

תודה.


תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
30/5/2004  14:58 ואוו תמיל'ה יקרה איזה יופי, איזה אושר - אסנת ש.
30/5/2004  14:59 תמילי - ליאתיתי
30/5/2004  15:1 תמילי!!!אני הראשונה להגיד וואוו אחד ענק? - שרון א.
30/5/2004  15:3 באמת וואו, מזל טוב (ל"ת) - נון
30/5/2004  15:6 מזל טוב!!! - נועה
30/5/2004  15:8 הי תמי, מזל טוב - במבי
30/5/2004  15:16 אהבתי את הקטע: "שלחו אותי עם הפניה לבית החולים אז הלכתי לקניון ושתיתי מיץ"..... (ל"ת) - צביה
30/5/2004  15:19 מזל טוב (ל"ת) - ריקי
30/5/2004  15:21 הו, וואו - דניאלה
30/5/2004  15:22 אהובתי היולדת המופלאה - זהר
30/5/2004  15:34 תמי יקרה, - טובה קראוזה
30/5/2004  15:38 תמי - א ו ה ב ת א ו ת ך !!!!!!!! - שרון-ש
30/5/2004  15:43 את נהדרת את יודעת נכון? מזל טוב שוב (ל"ת) - אביב
30/5/2004  15:47 וואו! מזל טוב מכל הלב!!!! (ל"ת) - יעלה
30/5/2004  15:47 תמי המון מזל טוב- - עידית של שחר
30/5/2004  15:50 תמי!! מזל טוב!! יופי לך ותתחדשי על שחר! - רוניתה
30/5/2004  16:33 תמי יקרה, - נורית של ניצן
30/5/2004  16:52 וואו! מדהים, מרגש. מזל-טוב לכל המשפחה, שפע חלב ופוסט קל. (ל"ת) - שירין
30/5/2004  16:56 מזל טוב!!!!! (ל"ת) - א
30/5/2004  17:13 מזל טוב תמי, חיבוק לכל המשפחה! הרבה נחת והרמוניה! (ל"ת) - אורנה דן
30/5/2004  17:18 תמי, איזה סיפור מרגש. איזה יופי. המון מזל טוב! (ל"ת) - ליאורקה
30/5/2004  17:19 מזל טוב, תמי!!! - סיס
30/5/2004  17:20 תמילי יקרה, - מיכל פ
30/5/2004  17:52 מזל טוב גם ממני! - טלי תקומי
30/5/2004  18:21 וואו תמי, - עדי אמא של יובל
30/5/2004  18:32 אחותי יקירתי האהובה - פולינה
30/5/2004  18:47 תמי-מרגש,מדהים ומדמיע.מזל טוב לכל המשפחה (ל"ת) - שיר
30/5/2004  19:2 סיפור מקסים תמי !!! - גולדי
30/5/2004  19:45 תמילי - לירון
30/5/2004  20:20 אוי יוי יוי, איזה כאבים - ורד
30/5/2004  20:45 תמי - ענבר
30/5/2004  21:3 המון מזל טוב, וכל הכבוד על האומץ והגבורה (ל"ת) - שחר ב
30/5/2004  22:18 תמי גיבורה יקרה... - ורד שלשחר
30/5/2004  23:30 תמי היקרה - טלמ
30/5/2004  23:33 מזל טוב תמי! - קרן (אחרת)
30/5/2004  23:50 טוב, נאמר כבר הכל - ליאתיתי
30/5/2004  23:55 תמי - אמא של אדם
31/5/2004  0:4 תמי - מזל טוב ענק!!! (ל"ת) - סאלוש
31/5/2004  1:23 תמי, תודה על השיתוף המון מזל וברכה בריאות אור ואהבה....ולזהר: מברוק עלייך.נשיקות (ל"ת) - אביבה גרבובסקי
31/5/2004  8:42 מתי - איזו גדלוה, איזו עוצמה ואיזו אהבה! תודה על הסיפור הזה, מזל טוב והמון אושר (ל"ת) - מירי2
31/5/2004  8:48 חברות יקרות יקרות, - תמי
31/5/2004  9:4 הי תמי - במבי
31/5/2004  9:8 וואו תמי.. - בלו
31/5/2004  9:55 תמי! סיפור לידה מקסים ומרגש כל כך!! המון מזל טוב לכל המשפחה!! (ל"ת) - קרן ב.
31/5/2004  10:3 תמי, קראתי בשקיקה - HILLA
31/5/2004  15:4 תמי. איזה סיפור מרגש ומקסים. יחי החוויה המתקנת! מאחלת לך שתקבלי הרבה עזרה! ותהני משניים. זה גדול! (ל"ת) - איימי
31/5/2004  15:33 תמי יקרה, המון המון מז"ט , הלידה הזו שלך... - מירב שרמן
31/5/2004  17:49 תמי - גילי אבישי
31/5/2004  18:57 תמי יקרה-המון מזלטובים ומצטרפת לכול מה שכבר נאמר. (ל"ת) - מיכל שעיו.
31/5/2004  20:11 יפה שלי, - איריס גוב
31/5/2004  21:31 מזל טוב! יופי של סיפור (ל"ת) - כרמית_מ
31/5/2004  22:8 תמי יקרה - Tamara
1/6/2004  9:12 תמי המון מזל טוב ובאמת שכייף לקרוא אותך ולהתרגש איתך. (ל"ת) - הגר
1/6/2004  10:56 יו....תמי, כמה מרגש.... (ל"ת) - לירון של שקד הדר ויערה
1/6/2004  14:53 עוד תודה. - תמי
2/6/2004  1:24 מזל טוב, שפע חלב ותעצומות ואושר ועושר (ל"ת) - רותי קרני הורוביץ
2/6/2004  11:43 תודה רותי. (ל"ת) - תמי
4/6/2004  23:52 תמי מתוקתי, איך כמעט פספסתי את הסיפור הזה שאני מחכה לו (בסבלנות!!!) כל כך הרבה זמן! - annat


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש