סיפור הלידה של תינוקי
הקדמה: לידה שלישית, שתי הלידות הקודמות היו מאוד דומות: התחילו עם ירידת מים בשבוע 35+4 אח"כ צירים כאשר הכל מהתחלה ועד הסוף לקח 6 שעות בפעם הראשונה ו-4 שעות בפעם השנייה. הייתי יותר ממוכנה לאפשרות שגם הלידה הזאת תהיה דומה ותקרה מוקדם (35+4) וככל שהתקרב הזמן הזה כך הרגשתי שכבר אין לי כח ואני בקושי מסוגלת לעלות הביתה במדרגות, ודאגתי שתמיד יהיה איתי מישהו בערב, כי לבד היה לי מאוד קשה להסתדר עם שתי הבנות (3 ו-1.5).
שבוע 35+3 בעשר הלכתי לישון, שאחת וחצי העירה אותי ביתי כדי שאביא לה מים, ובשלוש וחצי בלילה התעוררתי מכאבי בטן שלא אפשרו לי לחזור לישון. כיוון שבשבועיים האחרונים היה מאוד חם וכבר הרגשתי כמה פעמים כאבי בטן כאלו שעברו אחרי שני ליטר מים, ניסיתי שוב לשתות כדי שזה אולי יעבור. אבל זה המשיך והמשיך כל עשר דקות ולא היה נראה שזה מפסיק. כשהכאבים התחזקו הערתי את בעלי ואמרתי לו שכואב לי, וניסינו למדוד זמנים אבל לא היה נראה שזה סדיר במיוחד, לפעמים כל 10 דקות ולפעמים כל 3 דקות. נרדמנו שוב כאשר אני ישנה בהפסקות כי כל 10 דקות היה ציר כואב. בחמש בבוקר כבר לא יכולתי יותר לשכב אז הלכתי למטבח והכנתי א. בוקר לבנות, ואחר כך ניסיתי להתקשר לתומכת שלי (יפעת אזולאי). בחמש וחצי הערתי את בעלה. ממש לא הייתי בטוחה שזה אכן קורה, אבל היא אמרה שאם יש לי כאבים כבר שעתיים אז כנראה שזה זה, ואני התחלתי לחשוב שאולי אכן הלידה מתחילה. נכנסתי לאמבטיה, וניסיתי לתזמן, אבל הצירים היו מאוד לא ברורים, לפעמים ציר ארוך ולפעמים קצר, לפעמים כואב ולפעמים רק צירון (ככה זה תמיד צירים?), לפעמים כל 8 דקות ולפעמים כל שתיים. הבנות כבר התחילו להתעורר, הלבשנו אותן והכנו אותן לגנים, ובשש וחצי יפעת הגיעה. מרגע שהיא הגיעה עזבתי את השעון, והסרתי מעלי את כל עניין התזמון. כשהיה ציר עמדתי וזזתי, ויפעת עיסתה לי את הגב. ובעלי מאותו רגע לא כל כך מצא את עצמו, אז כל עוד הבנות היו בבית הוא הכין אותן וסידר, אבל אח"כ הוא התחיל לחפש מה לעשות כדי להיות יעיל, ובשלב מסוים הוא חשב לשבת ולברור אורז! לזה כבר לא יכולתי להסכים, ואז אמרתי לו שהוא גם יכול לעזור, ואני מעדיפה שהוא יעזור לי בציר ולא יפעת. טוב, זה בטח לא היה מנוסח בצורה עדינה במיוחד באותו רגע, אבל הוא הבין את העניין, ומאותו רגע הוא התחיל לעזור לי ולהיות יותר איתי.
בתשע וחצי בערך החלטנו שכדאי לנסוע לביה"ח, ודי פחדתי מהנסיעה עם צירים, אבל דווקא בנסיעה לא היה כלום (וזה די הרבה זמן), עד שיצאנו מהאוטו ואז הגיע אחד כואב.
וכל הזמן הזה אני שואלת את יפעת: "תגידי, את חושבת שזה זה?" והיא צוחקת ועונה שכן.
גם בביה"ח משכנו עוד זמן עד לבדיקה, עלינו וירדנו במדרגות כמה וכמה פעמים עם המון עצירות לצירים, שבהן אני מתנועעת ושי מעסה לי את הגב. אני הרגשתי די נבוכה לזוז ככה, ולהניע את האגן, כשעוברים שם כל כך הרבה אנשים, אבל המשכתי כי זה הדבר היחיד שעזר לי, ולא רציתי להיכנס לבדיקה עדיין כי פחדתי שיגידו לי שעוד אין מספיק פתיחה, ושאלך להסתובב (האפשרות הריאלית שינסו לעצור את התהליך בכלל לא עלתה על דעתי, וטוב שכך!)
באזור 11 רציתי כבר להיכנס לבדיקה. נכנסתי. בלי ניירת כי שכחנו הכל בבית.
מיילדת: "באיזה שבוע את?"
אני: "35+4"
מיילדת: "35?!@@@???"
אני: "כן, גם שתי הלידות הקודמות היו ב-35+4, והכל היה בסדר"
מיילדת: "ד"ר יש לנו פה יולדת בשבוע 35"
רופאה: "שבוע 35?"
אני: "35+4, וגם שתי הלידות הקודמות היו ב-35+4, והכל היה בסדר"
בדיקה: שתי מיילדות נכנסו, אחת בודקת, והיה ברור שהיא קצת חדשה, וקצת קשה לה לבדוק, ולא בטוחה בעצמה: "שתי אצבעות, אחורי, מחוק אולי 50%" ומיד הן כבר מדברות על עירוי כדי להפסיק את התהליך. ואז השנייה גם בודקת ומגלה "4 אצבעות, מרכזי, מחוק 80%. את בלידה פעילה" ויכולתי לנשום לרווחה.
ואז מוניטור. והצירים ממשיכים, ולא נוח לי לשכב על המיטה בזמן צירים, אבל לפחות נתנו ליפעת להיכנס.
והתחילו את התחקיר הקבוע: כמה לידות? מה את עושה? מה בעלך? בת כמה את? כמה שנות השכלה? כמה ילדים יש לך בבית? מתי התחילו הצירים? באיזה שבוע את? ....
הרופאה הייתה נחמדה ועדינה ואמרה שאם יש לי ציר, אז אני לא חייבת לענות לה, והיה נראה שהיא מבינה שזו לידה שלישית באותו יום, ושלא צריך להילחץ. ובזמן התחקיר נכנסה עוד מיילדת ויצאה כי הרופאה עוד לא סיימה את הקבלה הרפואית. ואז... אחרי שהרופאה סיימה את הקבלה הרפואית נכנסה המיילדת שוב והתחילה עם אותן שאלות ב-ד-י-ו-ק ואני עם צירים וממש לא מתחשק לי שוב לענות על שנות השכלה של בעלי כרגע! פה כבר התעצבנתי, והיא כמובן: "ממש חבל שבאת לפה עם גישה כזאת" ידעתי שאני לא אראה אותה בהמשך (לידה שלישית באותו בי"ח אני כבר מכירה את הנהלים) אז הרשיתי לעצמי להמשיך ולהיות "לא נחמדה" ולומר לה שכרגע עניתי בדיוק על השאלות האלה.
ואז רצו לתת לי אנטיביוטיקה, ואני רציתי לסרב, אבל ביקשתי לדבר קודם עם הרופאה שלי, שעובדת שם, וכשהיא אמרה לי "זו המדיניות, את לא חייבת לקחת, את יכולה לסרב, אבל יש בזה סיכונים" אז סירבתי וזהו. אבל את העירוי כבר הכניסו קודם, והרופאה גם העירה להם שהוא יצא מהמקום, והיד שלי התנפחה מאוד (עד היום זה עוד כחול), וכבר סירבתי לעוד עירוי.
נכנסנו לחדר הלידה. ומרגע שנכנסנו, יכולתי להרשות לעצמי להתנועע הרבה יותר, והכאבים התגברו, ובכל ציר אני מחפשת תנוחה ויפעת מעסה לי את הגב. המיילדת חיברה אותי למוניטור, אבל אני ביקשתי לקום, וסיכמנו על רבע שעה של מוניטור, שאיכשהו הפכו ל25 דקות. בשלב הזה נכנס רופא חשוב עם מלא סטודנטים (כמובן שבלי להציג את עצמם או משהו...) והסביר להם שזו לידה מוקדמת. בעלי ניסה להתווכח איתו ולהסביר לו שזה לא מוקדם, אלא שככה אני יולדת, אבל כמובן שלא היה עם מי לדבר. אחרי 25 דקות (איזה ילדה טובה אני, המיילדת אפילו לא הייתה בחדר בזמן הזה) התנתקתי לבד מהמוניטור וירדתי מהמיטה, כדי שאוכל להמשיך ולנוע בחדר, ולשבת על הכדור. ושוב נכנס הרופא ושאל אם הסבירו לי את הסיכונים שבאי לקיחת אנטיביוטיקה, ואמר שירשמו שאני לא מבצעת מוניטור רציף. אז רשמו... ובזמן שהם היו בחדר, אני התהלכתי מצד לצד, ורק כשהם יצאו, הרשיתי לעצמי להתחיל את ההתנועעות של הציר (עד היום לא לגמרי ברור לי מה קרה שם, אם החזקתי את הציר עד שיצאו? התגברתי על הכאב? לא הראיתי כלום כי הם היו שם? אבל ברור לי שזה קטע מטורף של שליטה)
האמת היא שאני כבר מתחילה לשכוח את הפרטים בשלב הזה, אני זוכרת שעליתי שוב למיטה לעוד מוניטור, והצירים כבר מאוד כאבו בשלב הזה (כאן כבר לא שאלתי אם אני באמת הולכת ללדת). המיילדת התחלפה והגיעו שתיים אחרות (גם הן היו מאוד נחמדות) ואז אחת מהן התקרבה אלי עם מקל ארוך, לבן וחד ורצתה להכניס אותו פנימה. די נבהלתי, ושאלתי אותה מה זה, ומה היא עושה. נראה לי שהיא הייתה קצת המומה מזה שאני בכלל שואלת, והיא אמרה שהיא רוצה לפקוע לי את המים, אמרתי לה שבסדר, אבל שאני צריכה שיגידו לי מראש מה הולכים לעשות. והיא פקעה את המים. ההרגשה הייתה פשוט טובה! את זה אני מכירה, אני יודעת שזו לידה, ומכאן הסיפור לקח עוד שעה בערך, שבסופו חמש לחיצות שבעיני היו הרבה יותר, ואז התינוקי שלי יצא.
הוא בכה עוד לפני שהרגליים שלו יצאו, והיה פשוט מדהים. אני זוכרת שהסתכלתי רק כדי לוודא שזה אכן בן (לא ידענו מהUS אבל הייתה לי תחושה חזקה שזה בן) ובחבל הטבור היה קשר אמיתי.
הרופאה הייתה נורא לחוצה ומייד לקחה אותו לבדיקה ועשתה לו suction עמוק מדי, והוא הפסיק לנשום והפסיק דופק, ואז הנשמה, והיא הייתה כבר מאוד לחוצה וכמובן שלא נתנה לי להיניק, אלא עטפה אותו בסדין, נתנה לי לתת לו נשיקה, ורצה איתו בידיה לפגיה.
ושם: בדיקה של נוזל עמוד השדרה ("לא, זה בכלל לא כואב לו"), וטעות של המעבדה בתוצאות הבדיקה, שהביאו לחשד של ד. קרום המוח. הרופאה אמנם זיהתה מספיק מהר שזו טעות, אך רמת ההיסטריה כבר הייתה בשיאה. אז הוא כבר היה עם עירוי, ועם אנטיביוטיקה לווריד. ואני עוד לא פגשתי אותו, כי הייתי ממש גמורה מהלידה. אז לא ממש ידעתי מה קורה. אחרי מספר שעות כשבאתי להיניק נהיה לי מאוד ברור שהוא בסדר, ואין לו כלום, והכל היה סתם היסטריה. אבל לא היה לנו ממש כוח לריב עם כולם, אז עשינו את זה בדרך שלהם, כלומר הראינו להם שהוא יונק יפה (כל שלוש שעות, גם בלילה) ולחצנו להורדת העירוי, ולהורדת האנטיביוטיקה. עד שבסוף כבר לא הייתה להם סיבה ממשית להשאיר אותנו שם, ונתנו לנו את האפשרות ללכת הביתה (או להשאיר אותו בפגיה לעוד זמן מה כדי לראות אם הבילירובין בעלייה או בירידה – בואו ננחש מה בחרנו...).
זהו! עכשיו אנחנו בבית. התגברנו למרות מאמצי הרופאים, כמו שאומר בעלי. מנסים להבין מה קורה פה, ואיך המארג משתנה עכשיו. יודעים שאנחנו בסיפה של תקופה חדשה, ומקווים לעבור את זה קצת יותר טוב מהפעמים הקודמות.
|
תוכן ההודעה:
|
