לאחר חשש רב מלידה מוקדמת ושמירת הריון במשך כל השליש השלישי, הגעתי לתאריך הלידה המשוער ללא כל סימן המרמז על לידה קרובה.
אני מצידי, הייתי מוכנה ללדת עוד שבועיים לפני כן, וכל יום שעבר הביא עמו מנה נוספת של ייאוש וחוסר סבלנות לקראת הרגע הגדול.
והנה, ביום שני, יומיים אחרי התל"מ, התעוררתי עם התכווצויות מלוות (לשם שינוי) בכאבים. היו אלו צירים שהופיעו כל 7-8 דקות ונמשכו קרוב לדקה, לא היה לנו ספק שזה סוף-סוף זה...
לאחר כשעתיים, כשהייתי בטוחה שהתהליך מתפתח, התקשרתי לעדכן את גלית (הדולה), שאישרה שזה נשמע כמו התחלה של לידה, וסיכמנו שנודיע לה כשנצא לכיוון ביה"ח.
בשעה 10:00 היו כבר צירים כל 5 דקות, אבל הכאב היה מאוד נסבל, אמנם לא הייתי מסוגלת לשבת או לשכב אבל התמודתי בקלות בעזרת הכדור הפיזיוטרפי, הכריתיי והשיטות השונות שלמדנו בקורס (אצל מיכל בונשטיין). הצירים היו סדירים, משך הזמן ביניהם התקצר, אבל אני לא הרגשתי צורך לנסוע לבי"ח למרות ש"לפי הספר" הגיע הזמן, לא ידעתי איך הדברים יתפתחו וחששתי שהנסיעה תהיה קשה אם נחכה עוד הרבה. ב- 12:30 התקשרתי לגלית שהציעה להתחיל להתארגן לאט ולצאת תוך שעה- שעה וחצי. יצאנו לבי"ח בסביבות 13:30, במיון יולדות עברתי את הבדיקות הרגילות, הייתי בפתיחה של 3-4 ואמרו לי להמתין קצת, ושמעבירים אותי לחדר לידה. השעה הייתה כבר קרוב ל-15:00, שעת החלפת משמרות, ומאחר שראו שאני לא לחוצה, ואמרתי שאני לא רוצה אפידורל, התקבלתי לחדר לידה רק ב-16:30. ובדיוק אז גם גלית הגיע, ועם הנוכחות שלה ושל בן-זוגי היקר הרגשתי בטוחה ושאני מסוגלת להתמודד ולעמוד בדרך שבה בחרתי. בכל הזדמנות אמרתי שאני רוצה לנסות לידה טבעית ואמרו לי להגיד זאת למיילדת שתקבל אותי, ואכן כשנכנסתי לחדר לידה הוצאתי את תוכנית הלידה ובהחלט התייחסו אליה בכבוד.
סימה, המיילדת שלי הייתה בלידה ובינתיים קיבלה אותי מיילדת אחרת, שעשתה לי חוקן, ואני נכנסתי למקלחת, הייתי שם כשעה, המים מאוד עזרו, וקיוויתי שיש התקדמות יפה בפתיחה.
כשיצאתי וראיתי את סימה קצת נבהלתי, אך כמו שגלית כבר סיפרה, היא הייתה פשוט גדולה.
התחברתי למוניטור (זה היה סיוט, הכאבים ממש מתעצמים בשכיבה ובחוסר תנועה), סימה התחשבה וחיברה אותי רק למתמר שבודק דופק עוברי ולא למתמר של הצירים. וכמובן שהסכימה למוניטור לסירוגין. היא בדקה את הפתיחה שהייתה רק 4 ס"מ (התאכזבתי נורא).
בשעות הבאות הרגשתי שגלית ממש מנחה אותי ואת בעלי והיא מאוד עזרה, אנחנו בטוחים שבלעדיה הלידה הייתה נראית אחרת לגמרי. גלית הדריכה בנשימות ובווקליזציה (שעוזרת, לא תאמינו כמה), עשתה לי דמיון מודרך, עיסתה, ליטפה, דיברה, הרגיעה, תמכה וממש לקחה ממני את הכאב. ועם כל זה גם בעלי היה שותף פעיל, תפקדנו שלושתנו בהרמוניה מושלמת, וסימה הבינה שהיא די מיותרת לעת עתה ובאמת הניחה לנו לנפשנו. ורק נכנסה פעם בשעה-שעה וחצי, לנסות לחבר אותי למוניטור ולבדוק פתיחה. הניסיונות לחבר אותי למוניטור היו כושלים, למרות היצירתיות הרבה שהפגנו, לגבי התנוחות והמיקום שלי בזמן החיבור, תמיד לאחר דקות ספורות, כשסימה כבר יצאה, הייתי "קורעת" את הרצועות מעליי ומתחילה להסתובב בחדר. הייתה התקדמות בפתיחה של ס"מ כל שעה וזה נראה לי נורא איטי.
שלב המעבר היה לא קל, התמודדתי אתו ע"י ווקליזציה והרבה מגע תוך רכינה על הכדור או תנועה חופשית בחדר. לרגע לא עלה בדעתי לבקש אפידורל, הייתי מאוד מוכנה לתהליך (מבחינה נפשית) ומאוד מחוברת לגוף שלי (לא תיארתי לעצמי שאני אצליח להיצמד כל-כך לתוכנית הלידה ושוב- רוב הקרדיט נתון לגלית). בסביבות 21:00 התחלתי להרגיש לחץ עם הצירים, שהלך והתגבר.
ב-22:00 סימה שכנעה אותי לעלות למיטה לבדוק פתיחה, עליתי אבל בזמן צירים התעקשתי להיות על שש ולא לשכב, היא הסכימה שגלית תחזיק את מתמר המוניטור המקום לחבר אותו ברצועה, באחד מצירי הלחץ ירדו המים, צלולים ונקיים, ובבדיקה סימה הודיעה שאני בפתיחה מלאה.
אני הייתי עם הכדור על המיטה בעמידת 6. כשסביבי כולם מעודדים ללחוץ, ואני הרגשתי מותשת וממש נרדמתי בין ציר לציר. לקראת 23:00 התחיל סבב החלפת משמרות והבנו שסימה עומדת לעזוב אותנו ממש לקראת הסוף, נלחצנו נורא וגלית הצליחה לשכנע אותה להישאר.
זכרתי לבקש עיסוי פירינאום וסימה הביאה שמן ועיסתה זאת, אני לא יודעת כמה לחיצות היו, זה לא היה קצר אבל לי זה לא נראה ארוך במיוחד, הודיעו לי שהראש בחוץ ואני אפילו מיששתי אותו. עוד כמה לחיצות וסהר המדהימה הגיחה לאוויר העולם. אימא שלי, שלאורך כל הלידה עמדה דוממת בפינת החדר חתכה את חבל הטבור, עד כמה שזכור לי סהר כבר הייתה עלי, נרגעת מהבכי הראשון, כשאני עוד לוחצת להוצאת השלייה. למרבה בצער, השלייה לא יצאה שלמה, מיד פתחו לי וריד וחיברו אותי לאינפוזיה.
את סהר לקחו, ניקו אותה ונתנו לבעלי. הייתי בטוחה שאני נכנסת לניתוח בהרדמה מלאה, וזה לא הזיז לי, העיקר שסהר בחוץ, בריאה ושלמה אבל הרופא החליט לבצע את הפעולה ללא שום טשטוש או הרדמה.
זה היה מאוד לא נעים, מציק וכואב אבל כנראה שהייתי ממש מוצפת באנדורפינים ובאדרנלין וזה לא היה נורא כל-כך.
מיד אחר-כך החזירו לי את סהר, עטופה ונקייה והצלחתי להניק אותה קצת.
כאן מסתיים סיפור הלידה שלי שלא היה נראה כך בלי בעלי המקסים ובלי גלית המדהימה (שהיא עצמה הריונית, הייתה בשבוע 30!!!), ואני חייבת לציין – מאז ומתמיד רציתי לידה טבעית אבל רק בזכות האתר הזה והפורום בעיקר, הצלחתי לממש זאת: קודם כל, למרות שלא הייתי כותבת פעילה בפורום, עקבתי אחריו יום-יום, ואתן בנות, הייתן בשבילי קבוצת תמיכה נהדרת. ובנוסף, בזכות הפורום הגעתי לקורס אצל מיכל בונשטיין, ויותר חשוב: הגעתי לגלית, וכמובן האפי-נו, שאפשר לידה ללא חתך ובזכות זה התאוששות מהירה ביותר (למרות שהגעתי להישג עלוב של 28 ס"מ בלבד והיקף הראש של סהר היה 33.5!).
אני מאחלת לאלו שעוד מצפות ללידה – לידה קלה וממליצה בחום על האפי-נו, צריך לראות את ההבדל במחלקת יולדות בין אלו שלא נחתכו או עברו חתך קטן לבין אלו שעברו חתך גדול- כדי להבין.)
|
תוכן ההודעה:
|
