בנות יקרות, זהו נגמרה לה חצי שנה אינטנסיבית אך מאושרת, חצי שנה של ביחד- שלי ושלו. ביום שלישי הוא יהיה בן חצי שנה, והבוקר חזרתי לעבודה... וכואב לי, כל כך כואב לי הלב... והכי נורא- לפני מספר דקות דיברתי עם אחת המטפלת שלו (הוא בתינוקיה שבה סה"כ 7 תינוקות על שתי מטפלות), והיא סיפרה לי שהוא בדיוק התעורר מהשינה, והוא שוכב על מזרון בחצר בשמש החורפית והנעימה וכדבריה "את צריכה לראות אותו, הוא שוכב בשמש, מאושר, ומתגלגל מצד לצד כמו כדור", ואני במקום לשמוח שהינה הפיצקי שלי שמח, ושטוב לו, עצובה הרבה יותר... כל כך עצובה שממש עומדות לי דמעות בעיניים. אז נכון, אני יודעת שאין ברירה, ושהייתי חייבת לחזור לעבוד. אני יודעת שהוא גדל ושצריך לשחרר מעט. אני יודעת שבחרנו לו במסגרת הכי טובה (במגבלות שלנו) שיכולנו למצוא. אני יודעת שאני צריכה לשמוח שהוא התאקלם ושטוב לו. אני יודעת... אז למה עצוב לי כל כך? ולמה אני בוכה? ואיך לעזאזל אני אמורה להתרכז בעבודה, כשכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא איך הוא נראה כשהוא 'מתגלגל כמו כדור מצד לצד?'
|
תוכן ההודעה:
|