אז אתמול חזרנו מהגן, היה יום טיפה קריר אבל נעים בחוץ. כרגיל יובל (שנה ו-7) הלך לחפש את החתולים.... בהמשך החליט שהוא רוצה ללכת לגינה.
יש לי ילד נורא עצמאי, שבעיקר רץ קדימה וקופץ, כל הזמן עירני בקשר למה שקורה סביבו. אף פעם לא היה מניח על כתפי את ראשו הקטן והמקסים וגם אף פעם לא נותן לי יד כדי שנלך ביחד.
והינה אתמול בפעם הראשונה הוא אחז בידי, ליפף את אצבעותיו הקטנות סביב האצבע המורה של יד ימין שלי, והוביל אותי אחר כבוד לגינה.
פשוט רציתי לומר שהרגשתי כ"כ גאה. זה מילא אותי בתחושות מדהימות. פתאום צפה ועלתה התחושה שלי כילדה, אוחזת בידה האיתנה והחמה של אימי. הרגשתי כ"כ מוגנת אז, ואתמול הרגשתי גאווה להיות במקום המגן הזה- להיות אמא- והילד שלי רוצה שאני אלך איתו, היינו ביחד כ"כ. אני והגמד הקטן והמופלא הזה. עד עכשיו אני עוד נרגשת- הגענו לגינה כשהאצבע שלי קצת רדומה ומיוזעת...
ועוד קטנה- הלכנו לגינה בשבת בבוקר ופגשנו זוג זקנים עירקיים. הסבא בא לעשות ספורט בגינה... הם התלהבו נורא מיובל, ואז הוא טיפס על הספסל והסבתא אמרה לי לשמור עליו טוב (נא לקרוא במבטא עירקי): " הנכד שלי שהיה ככה בגיל שלו, טיפס על הספה בסלון, עלה על המשענת, נפל על הרצפה על הראש ואיבד את ההכרה. שמתי אותו תחת המים, התעורר, נסענו לבית החולים עשינו הכל הכל כל הבדיקות, הכל היה בסדר, זהו, היום הוא טייס..."
|
תוכן ההודעה:
|