|
25/2/2005 15:51
|
דובת גריזלי
|
מאת:
|
לידת דובונת ב' (לא קצר כמובן)
|
כותרת:
|
שלום רב, הנה חזרתי!
תחילת הסיפור מתועדת בדיון הפותח בהודעה
http://leida.co.il/message.asp?qt=32956 מערבו של יום שני. תמצית הדברים מן השלב ההוא: צירים לא סדירים ולא כל כך מפריעים משלוש לפנות בוקר, אור ליום שני, ובדיקה בחדר הלידה בסביבות שבע בערב, שבה התגלה צוואר רחם מחוק ופתיחה של שניים וחצי. שוחררתי הביתה באיחולים לשיבה קרובה. רציתי לרדת מבית החולים לשכונה ברגל בתקווה שזה יקדם את הצירים, אבל בעלי לא הרשה לי באמרו שהדרך לא עירונית, לא מישורית ולא נוחה, ועלה עם הדובונת באוטו לקחת אותי. אכלנו ארוחת ערב, התחלנו טקסי שינה עם הדובונת, אמרנו לה שאולי כשהיא תתעורר תהיה לידה סבתא ואנחנו נהיה בבית החולים. ביקשנו מחמותי שתהיה בכוננות לרדת אלינו. בעלי הלך לישון בתשע כדי לצבור כוח ואני נשכבתי ליד הדובונת לספר לה את תולדות שרֵק לפני השינה. עוד לא הגעתי לתיאור של לורד פארקוורד הרשע וכבר ספרתי שלושה צירים. הילדה נרדמה. בדקתי שהתיק מכיל את כל הנחוץ, שטפתי כלים, טאטאתי את הבית, הצצתי בדיון שפתחתי לפני כן בפורום, רוויתי חיזוקים. רציתי לשתות יין, אבל הבקבוק שהכנתי לצורך העניין נשבר עוד בצהריים, לפיכך בלעתי שאריות של שני יינות פחות איכותיים, אחד מהם אדום. לא אהבתי אותם. לא ידעתי מה עוד לעשות. ניסיתי למדוד את הרווחים בין הצירים ומשום מה לא הצלחתי. היה לי רושם שזה כל חמש דקות, אבל זה היה כנראה אופטימי מדיי, או נכון רק לכמה פעמים של שיא. לבסוף עלה בדעתי שיקול פראקטי: אם אני חוזרת לבית החולים עוד באותו הלילה (משום מה חשבתי שרצוי עד חצות), לא ישלחו לי חיוב על מיון יולדות ולא אצטרך להיטרטר עם פקסים למכבי אחרי הלידה... כנגד זה היו לי רגשי אשמה על האפשרות שאני מעירה את בעלי מוקדם מדיי וסוחטת את כוחותיו שלא לצורך. בכל ההרהורים האלה עבר זמן מועט מאוד, מצב הצירים לא ממש השתנה. באחת עשרה ורבע התייצבתי בחדר של בעלי והודעתי שהקפה שלו מוכן. הצענו מיטה לחמותי וקראנו לה לבוא. קפה וסיגריה בחוץ, ואנחנו נוסעים.
המיילדת התורנית בקבלה היא אישה מוסלמית נחמדה. אני מיד נזכרת שהיא יילדה את גיסתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שנבדקתי בערב ומאז כנראה התקדמתי קצת. התנצלתי שאולי באנו מוקדם מדיי. כנהוג היא השכיבה אותי לניטור, אחר כך בדקה, גילתי פתיחה של שלושה וחצי ואמרה: "טוב שבאת עכשיו. את צריכה אנטיביוטיקה בגלל הסטרפטוקוק, וכדאי שתספיקי לקבל כמות". בינתיים אין חדר לידה פנוי, ואני מקבלת עירוי בחדר הקבלה. הצירים לא מתקדמים. בעלי מעריך שהם באים בכל שבע דקות, אני סבורה שהם אפילו רחוקים יותר. כיוון שבעלי הלך לעשן ולקנות לנו קפה מן המכונה הייתי משועממת והתחלתי לקרוא ספרי מיילדות שמצאתי על המדף. אחרי הקפה שמענו שהסוויטה מוכנה ועברנו לשם. המיילדת שאלה מה בקשתי עד חצי המלכות בעניין שיכוך הכאבים.
כאן אני מוכרחה להזהיר על עמדה שאינה לרוח הפורום הזה בדרך כלל. אני לא מחפשת "חוויות מעצימות" של לידה טבעית לכל דבר. לא שליטה מוחלטת בתהליך, ובעיקר לא זיכרונות טראומטיים של כאבים. פירוש רש"י: אני לא רוצה לסבול, אפילו לא לנסות. אין לי טיפה של סקרנות לחוויה ה"אמתית" של לידה. אני אומרת: "כמה אמרת, שלוש וחצי? יאללה, כשהמרדים יהיה במקרה פנוי אשמח לאפידורל".
טוב, בינתיים דורשים שוב מוניטור, אני מסכימה רק על הצד, כי גם פעם בשבע או עשר דקות לא נעים כשזה כואב. רישום הצירים נראה לי אפילו מאכזב מן ההערכה שלנו: ציר כל שתים עשרה דקות או אפילו יותר. מגיע רופא מרדים ואתו מיילדת חדר לידה ושמה ורה. היא מציצה במוניטור ושואלת אותי: "למה בדיוק את מבקשת אפידורל? את כל כך סובלת? בקושי יש לך צירים..." אני מספרת לה על אופיי הלא סקרני. היא אומרת: "טוב, בכל מקרה המרדים כבר כאן. אבל זה יהיה פטוצין בטוח". אני מספרת לה שהאפידורל דווקא הגביר לי את קצב ההתפתחות בלידה הקודמת, אף על פי שאז, במצב דומה של פתיחה, היו כבר ממילא צירים צפופים וכואבים. המרדים ניגש ומחדיר לי את מה שצריך. פתאום האווירה נעשית בהולה, למישהי נחוץ ניתוח קיסרי דחוף אחרי שהגיעה לפתיחה מלאה. אנחנו מזדהים עם הבעסה וכמובן נשארים לבד. מגיע ציר, ואני מעירה שאין שינוי בתחושה. כעבור חצי שעה מגיע מרדים אחר ואז מתברר שהראשון הספיק לתת לי רק טסט (בדיקת תגובה) ולא את חומר האלחוש. האחרון משלים את המלאכה ואנחנו נעזבים. אני חושבת שיש לנו המון זמן ומציע לבעלי לישון בבית במקום כרית העור הלא נוחה שבחדר הלידה. הוא הולך, ואני מנסה להכריח את עצמי לישון. המוניטור לא רושם צירים בכלל, אין לי מושג אם הבעיה בו או שמא הצירים אכן פסקו, כפי שהזהירה אותי ורה. זה קצת מדאיג ומדיד שינה מעפעפיי, גם אם היה סיכוי... לא בא לי פטוצין. השעה כבר ארבע לפנות בוקר ואני לבד. אני מצדיקה עליי את הדין: יש מקרים כל כך קשים, ואני מקרה קל. ורה מטפלת בכמה חדרים. הנה בא רופא נשים, אותו רופא שבדק אותי עוד בערב. "בחייך, איך אפשר להחזיק מעמד" – אני אומרת לו. "כן, ועוד בניתוחים..." – הוא מסכים. אני מתעניינת במהלך הניתוח הדחוף ההוא. בינתיים הוא בודק אותי. ארבע וחצי. ראש בספינה מינוס שתיים. הוא מסביר לי שהוא פוקע את המים, ואם זה לא יביא להתפתחות טובה כעבור שעה – יבוא הפטוצין. אני אומרת לו שרצועות המוניטור והגוף השמן שלי לא מסתדרים לטובת הרישום. הוא אומר מילא, לכי לישון. אני מבינה שהלחץ שלהם הגיע לשיא, אבל לא מצליחה להירדם. לא כואב לי כלום. למה לא לקחתי משהו לקרוא? אני מתחילה להיזכר במה שרותי כתבה לי כאן לפני שהלכתי ללדת: "שאתן לה ליפול". מתחילה לדבר אל הילדה: בא לך ליפול? קדימה, קו ישר. נתפוס אותך. את רצויה כאן, בעולם הלא מי יודע מה שלנו. נרכך את השטח, תיפלי...".
לא הייתי מודעת לקיומו של מיקרופון בחדר. מוזר, נכון? עברו רק שלושת רבעי שעה מביקור הרופא הפוקע, ואני חוששת שאני מרגישה לחץ. טוב, הראש היה כבר כמה שבועות כל כך נמוך שהתרגלתי. אבל ליתר ביטחון בכל פעם שאני שומעת קולות במסדרון קרוב לחדר אני מנסה לקרוא בקול רם (אני אף פעם לא צועקת): ורה! אחרי כמה ניסיונות היא מגיבה ובאה. היא רואה שהמוניטור לא רושם כלום, אני מספרת שאין לי מושג אם יש בכלל צירים, היא מצרה שלא ביקשתי לטפל בזה. אני מעירה שעוד אף פעם לא השתמשנו בקטטר ודרך אגב יש לי תחושת לחץ קלה. השעה חמש. היא בודקת אותי, והנה ההפתעה: "איזה קטטר, איזה נעליים... ללחוץ וללדת. בעלך לא יספיק לחזור". אני עונה: "הוא יספיק. אנחנו גרים כאן בשכונה. אני מניחה שיש לך דברים יותר דחופים לעשות, ובכל זאת תני לי בבקשה את התיק השחור ההוא ואשלוף ממנו את הטלפון". אני מתקשרת ומקצרת: "בוא". ורה אומרת שאם אני יכולה להתאפק עשר דקות ולא ללחוץ אז מאה אחוז, יהיה עוד יותר קל. טוב, עכשיו אני כבר מודעת מאוד לצירי הלחץ. ולתחושה המוכרת של מין אפי-נו תקוע בגוף (: ... אני שואלת אותה אם תהיה לה שותפה. זוכרת מן הלידה הראשונה כמה נוח היה להשעין כל רגל על מיילדת אחרת. ורה צוחקת כאילו ביקשתי אלף דולר, ופתאום באה לי הארה: הרי דוד רחוק שלי ז"ל היה מייסד המחלקה. בפעם הקודמת כשהחלו הצירים בדיוק התקשר אחד מבניו, שאני בקשר ממש טוב אתו, וסיפרתי לו שאני בדרך ללידה. בפעם הקודמת היינו פרוטקציוניסטים, ומכאן שתי מיילדות! אני שואלת את ורה, המנצלת את הזמן למילוי הפרטים במחשב, אם כדאי לנו להיעזר בבעלי. אמנם הוא לא אוהב לנכוח בשלב הלחיצות. הצוות ודאי חושב שהוא מתרגש, אבל אני מניחה שהוא פשוט לא מת על מראה הדם ו... שאר ההפרשות. הוא בדיוק מגיע, אבל ורה אומרת שנסתדר, והוא יוצא למסדרון. אנחנו שתינו בחדר. מה בדיוק נעשה? ורה מלמדת אותי להחזיק ביד ברך של רגל מקופלת אגב השענת הרגל האחרת על כתפה. אני מודיעה לה שבא ציר (המוניטור עודו מתעקש שלא לספק כל מידע ברור) ושאפשר להתחיל. כמובן שכחתי מה עושים מבחינת נשימה-נשיפה. היא מזכירה לי. אני עוצרת אוויר כמו בהופעה ולוחצת. קל לזמרות ללדת, אפילו לחובבניות, חולפת בלבי המחשבה. אבל אני לא שרה, לא צועקת, לא נאנחת. לוחצת בציר, מפטפטת עם ורה אחר כך על הערכת המשקל (לא עשיתי אולטרה-סאונד בסוף ההיריון, לכן יכולה רק להמר. מהמרת על שלוש מאתיים), לוחצת בציר הבא. שואלת את ורה אם השער של בתי שחור, היא אומרת אלא מה. אני לוחצת עוד פעם, מרגישה היטב איך אני מוציאה את הראש החוצה. יכולה כבר להוציא הכול, אבל ורה מורה לי לעצור ולאחר כך להוציא את הגוף בלחיצה נוספת. זה היה כנראה נחוץ כדי לשמור על שלמות גופי. השעה חמש וחצי. חבל הטבור מפסיק לפעום עוד פני שאספתי את הילדה אליי, לפיכך נחתך, והילדה הגיעה לחיבוק כבר לא מחוברת. דומה לאחותה, אבל הרבה יותר קטנה, רזה, עדינה. אביה נכנס מיד, אנחנו מלטפים אותה, קוראים לה בשמה. ורה אומרת שהשליה נפרדה וצריך ללחוץ להוציאה. יאללה, בכיף, אחר כך הרי כבר מותר להיניק. ורה בודקת אותי – אני שלמה, בודקת את הילדה – הימור המשקל בול – מחתלת אותה ואני מתארגנת להנקה. האם היא תינק במרץ כמו אחותה, שנולדה הרבה יותר גדולה? שעה וחצי ינקה ולא חדלה. הצוות עדיין היה בלחץ, ועוד חילופי משמרת. בעלי מוכרח ללכת כדי להסיע את הדובונת הגדולה לגן.
לוקחים את הילדה, ואני נשארת לבד, עוד מחוברת לכל מיני מכשירים. מתה לקום, להתקלח, לאכול (ארוחת הבוקר מוגשת, אבל אני לא מגיעה אליה וגם צריכה ליטול ידיים), לעלות למחלקה. ואז באה לי התושייה ואני מוצאת את המיקרופון. "החדר ודאי נחוץ למישהי" – אני אומרת – "אשמח לפנות אותו". מיד מתייצבת מיילדת ממשמרת הבוקר. אני אומרת לה שהחומר לכיווץ הרחם לא מטפטף טוב דרך העירוי, לכן אני מבקשת להתנתק, לקבל במקום זה זריקה בטוסיק ולהתקדם למקלחת. היא עושה מיד את מה שביקשתי, רוצה לעזור לי לקום, ללוות אותי למקלחת, ואני אומרת לה ללכת לטפל במקרים דחופים יותר. מתלקחת, שוטפת את הרצפה, מתלבשת ומארגנת את התיקים. נוטלת ידיים לארוחה. אבל פתאום המיילדת חוזרת: החדר נחוץ בדחיפות, שאאסוף את המגש ואקח אותו אתי למחלקה. בדרך אני שואלת אותה אם דיני נחרץ עליי, כמקובל כאן, לשהות במסדרון עד שחרור הנגלה של שלשום.היא אומרת בטח, איזו שאלה. שטויות, אני אומרת, וזוללת בדרך. אבל למעלה מחכה הפתעה נעימה: יש מקום במקרה ב-rooming-in. ואללה, אני אומרת בלבי, קרנו של rooming-in ירדה, דווקא שם יש מקום. אני אומרת לצוות שזה מה שרציתי לכתחילה ושאני פולשת מיד.
זהו. בהמשך הכול נחמד, בית מלון אמתי, הילדה שלי יונקת, בעלי והדובונת מבקרים אותנו פעמיים ביום. רק בלילה ערב השחרור בעלי מספר לי שהשיעול של הילדה הגדולה החמיר, שלמרות קביעה של שתי רופאות שונות שאין לה כלום הוא דואג. הוא בא אליי בלילה לקחת את כרטיס קופת החולים של הילדה והעביר את סמכות השחרור לנהגת הרזרבה – לאמי המאמצת, שממש במקרה אינה מלמדת בימי חמישי. הוא צדק! למתוקה המסכנה יש דלקת ריאות והיא צריכה אנטיביוטיקה (וכמובן היא בבית ולא בגן, ויש גם פחד מהידבקות לתינוקת). התמלאתי רגשי אשמה: איך הייתי כל כך שאננה, למה האמנתי לרופאים? אולי משום שאני בעצמי השתעלתי כילדה דרך קבע, והתרגלתי שלא לדאוג? מכל מקום הייתי צריכה להתפנות מן הבית לצורך הלידה כדי שבעלי ייקח את העניינים בידיו, ימצא רופאה שלישית ויתעקש שיבדקו היטב. בינתיים אני משתחררת ואנחנו מגיעים הביתה כמעט יחד.
עדכון אחרון: התינוקת ישנה היטב בלי עין הרע. לי יש גודש קשה משני הצדדים (בגלל זה היה לי לילה לבן וקשה, לא בגלל הלינה עם שתי הילדות). כך היה גם בפעם הקודמת, אבל כיוון שאני כבר מנוסה ויודעת מה לעשות אני לא נותנת לזה להגיע להשתטחות הפטמות. כל זמן שהתינוקת מצליחה לינוק אפשר להתגבר. הכרוב נקנה כמובן מבעוד מועד...
תודה ותודה לכן, חברות יקרות, על התמיכה האדירה בזמן ההיריון והלידה.
HILLA, העגלה משמשת לנו מיטה, והיא ממש ממש נוחה!
רק בשמחות,
הדובה
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
