הפיצית שלי היום בת שנתיים. מתנת יום ההולדת שלי לעצמי היתה כתיבת סיפור הלידה שלה. זו דרכי גם להגיד תודה לפורום הנפלא הזה שלוקח חלק פעיל כל כלך בהתהוותי כאם.
זהירות ארוך! לחובבות הז'אנר בלבד.
אז הנה הוא לפניכם:
כבר שנתיים שאני רוצה לספר איך באת לעולם. רוצה, אבל לא יכולה. יושבת מול הדף הריק ומתקשה לתאר את הקסם.
עכשיו כשאנחנו עומדות לפני חגיגות יום הולדת שנתיים, חשבתי שזו יכולה להיות מתנה נפלאה לשלושתנו, פשוט לשבת ולספר.
תחילה, מנסה לתחום את הסיפור. מתי הפכנו כולנו למשפחה? מתי הפכנו אבא שלך ואני להורים?
פס קטן בבוקר ההוא הראה לנו שאנחנו בהריון. אני זוכרת שהסתכלתי כלא מאמינה. הפס הברור ההוא על הערכה, חזק ואמיתי. אבא יצא מהאמבטיה ואמרתי לו שיש לי מתנה בשבילו. איזה אושר.
וההריון המופלא שנתן לי תחושת יופי, חיות ועוצמה שלא הכרתי.
ואז חודש תשיעי ואני הולכת לי בגאווה עם הבטן הייצוגית שלי לרופא, ופתאום מיעוט מי שפיר, ובבוקר הולכים לבדיקה נוספת בבית החולים, חוזרים הביתה ולא ממש מבינים מאיפה זה הגיע פתאום.
יום שבת בבוקר, בדיקה נוספת הראתה שאין ברירה וצריכים לזרז. זוכרת שנכנסנו לחדר הקטן, לא ממש מבינים או מעכלים. והזמן מטפטף לו לאט.
חדרי הלידה היו מלאים כמעט כולם, אבל התמזל מזלנו ומצאו לנו מקום. במהלך השעות הארוכות שבילנו בחדר הלידה עוד הספקנו לשמוע את הנשים באות, יולדות והולכות. את החדרים מתמלאים ומתרוקנים ורק אנחנו התבייתנו על חדר הלידה מבלי נכונות לזוז ממנו.
טוב, אבל אני מקדימה את המאוחר.
אז באה הרופאה ונתנה לי זירוז. אבל הצירים בשלהם, אינם ממהרים להגיע. אין פתיחה ויש מחיקה סימלית . הזמן הופך פתאום למין מסטיק מעצבן. ומחוץ לחדר ההמולה המשפחתית שקצת מוציאה אותי לדקות ספורות מהבועה שלי.
אז אחרי כמה שעות שאבא המקסים עשה כל שביכולתו כדי לשעשע ולהקל כולל שיאצו ועיסוי פטמות הלכנו לישון קצת. כי האמת היא שהיה די משעמם.... כן, לא נעים להגיד אבל לא נורא מעניין שם בחדר הקטן בשלבים של טרום הלידה. כמה אפשר לקשקש, לאכול ולבהות במוניטור?
ואז תוך כדי שינה התחילו הצירים להגיע, כמו אדוות קלות בגופי. ואני שכל כך רציתי שזה יהיה כבר זה, התקשיתי להאמין, זה באמת זה! השעה היתה כבר שעת אחר הצהריים מאוחרת, הייתי מאוד נרגשת. אני זוכרת שחשבתי מה אלו הצירים ? זה לא כל כך נורא.
בשלב הזה גם פקעו המים. בכלל חשבתי שברח לי הפיפי. ציפיתי לזרם מים גדול שישטוף אותי, אבל פקיעת מי השפיר התגלתה כזרזיף מעצבן ולא ממש אסטטי שנמשך לאורך שעות ארוכות.
הצירים החלו להתחזק אך הפתיחה עדיין היתה מביכה (אם אני זוכרת נכון אצבע וחצי). ומתחיל להיות כואב. אני מגלה שכדור הפיזיו המפורסם סתם מגביר את הכאבים וגז הצחוק בכלל גורם לי להקיא. איזה קריזה.
ועוד איזה קריזה. כואאאאב לי!
מה שהציל את חיי היתה המקלחת. זרם המים הקל על הכאבים וביליתי שם שעות ארוכות. גיליתי שמה שעוד עוזר זה לרקוד מעין סלואו על אבא. אז רקדנו... עד שאבא הרגיש כאילו הוא הולך ללדת בעצמו...
והכאבים הולכים ומתחזקים. צירים ארוכים בתדירות של כל דקה שתיים ואין פתיחה. איזה יאוש. ואני שהייתי כל כך נחושה להתמודד עם הכאב ללא סמים הרגשתי שאני פשוט לא יכולה יותר. לפנות בוקר נשברתי ונתנו לי טשטוש (לא היתה מספיק פתיחה בשביל אפידורל).
איזו הקלה. מיד נרדמתי.התרסקנו לנו לאיזה שעתיים.
פתאום התעוררתי שוב מהכאבים. חזקים ותכופים, אפילו יותר מקודמיהם. בדקנו פתיחה, בקושי 3 אצבעות. אני זוכרת את היאוש. אחרי עוד איזה שעתיים של כאבים כבר הרגשתי שאני לא יכולה יותר וצרחתי שאני רוצה אפידורל עכששששיו!
לא היה איכפת לי שלא הגעתי ל4 האצבעות המחייבות בשביל אפידורל. רציתי אפידורל ועכשיו!
אז נתנו לי.
איזה שקט.
איזו הקלה.
אחרי מנוחה מבורכת של כשעה שעתיים פתאום הרגשתי שאני צריכה להשתין. המיילדת שהגיעה בישרה לי שהגיע הזמן ללחוץ. אני זוכרת את תחושת התדהמה. לא האמנתי שזה עומד לקרות. כל כך התרגלתי להוויה ההריונית שפשוט לא הצלחתי להפנים שהיא נגמרת ועכשיו יהיה לנו תינוק. אני זוכרת תחושה של התרגשות מלוה בפחד.
אז לחצתי.
נו טוב, מה כבר יכולתי לעשות. אמרתי למיילדת שעשיתי יוגה ועיסוי ואני מבקשת לא לחתוך אותי והתחלתי ללחוץ. אני זוכרת את העוצמה שחשתי. אחרי 20 דקות של לחיצות וחתך חיץ בלתי נמנע. באה הנסיכה שלנו לעולם! אני זוכרת את הגופיף הכחול הזה יוצא מתוכי עם חבל הלידה בצבע תכול פסיכודלי. ואותה על הגוף שלי.
וחיינו השתנו. נהיינו משפחה.
סיכום ומסקנות: שום דבר לא הלך כמתוכנן. מיעוט מי השפיר, הזירוז, הטשטוש, האפידורל, התפרים, ההנקה שלא הסתדרה. ואני הרגשתי, ועודני מרגישה כמו האישה הכי ברת מזל בעולם.
כי זכיתי. זכיתי להיות אמא של הנסיכה המדהימה שלי, הקסם שלנו שהכניס לתוך חיינו אוקיינוס עצום של אהבה. וזכיתי שיהיה לצידי האיש המופלא שלי, שילד אותה יחד איתי. החבר שלי למסע הקסום הזה של ההורות. וגם אני זכיתי להיוולד כאם כאדם שלם והרמוני יותר.
|
תוכן ההודעה:
|
