"הסיפור-תעוד" שלי מוקלד (לאיטו) באצבע. מתוך כל מה שאני, פיזית, רגשית, מנטלית...נותרה אצבע מתפקדת. תמר, התינוקת שלי, חנוטה לתוך גופי במנשא, כתף שמאל שלי תומכת בראשה, כל הגוף שלי בתוך הריון חיצוני. ההריון שלה בעצם נמשך החוצה אל תוך המציאות, המנשא מזדקר על בטני משהו כמו חודש תשיעי. ההריון בעצם לא נגמר, אני עכשיו רחם חיצוני...ואצבע.
יום שישי, אני ישובה במרכז המטבח, בוהה החוצה מבעד לחלון הענק, מרגישה בתוך ייקום מקביל. (תאוריית היקומים המקבילים קיימת כאן בעיר הזו במטבח שלי). מרגישה כמו דג המביט מבעד לאקווריום.
בייקום שלי: שממה, שקט, כמו משהו צחיח בתולי. אולי מדברי. לדברים קצב משלהם, תלוש לחלוטין מהמציאות בחוץ: מניקה, מנענעת, אוכלת ארוחת בוקר על-פני כל היום, מניקה, מערסלת, נרדמת על הספה, תמר נוברת ונוברת בתוכי, טפטוף חלב על הבטן שלי ושלה, אין גבול ביני לבינה, השתן שלה בורח לתוך ירכי (שכחתי להחליף בזמן), מחליפה, עיניי נעצמות, סחרחורת, בכיה פורם את הלב, חתיכות, פירורים. כאבה שלה-שלי. גופה-גופי.
שמחה מתוקה על היותה בחיי ומרירות איומה בפי- על השינה הטרופה (אולי 4 שעות ביממה?), על שלא נותר לי מגופי אלא אצבע, על שעות של שתיקה שבתוכן תילי תילים של מילים שלא נאמרות לאיש, על הבדידות בתוך יקומי המקביל, על רעב שמכרסם בי, רעב ללחם שלא הספקתי לפרוס ולאכול, צמא לתה מתוק וחם, ליד שתאחז בי ורק בי, על הזעם האלים שמטלטל אותי, על הרעב החוצה לייקום ההוא המקביל שבו אנשים הולכים ברחוב לסידורים של יום שישי.
אח"כ בא בעלי, אל תוך מטבחי שאני ישובה בו, כמו דג רק ללא מים מגינים מסביבי-כך אני. חולצת הלילה שלי דביקה וחמוצה מזיעה וחלב. גודש של מילים וחלב נעור בי, רוצה לדבר אליו, אל האיש שלי, אבל רק מרירות בפי, עייפות, תמר בתוך כולי ואין זולתה. הוא חייב לרוץ, ללקוחות, בחיפה, משהו מטורף קרה שם.
אני רוצנה להגיד לו: אהובי, שלי, משהו מטורף קורה כאן במטבח שלנו, לי, הכל כל-כך כואב לי, יום ועוד יום ועוד יום.
אישי יוצא, החוצה.
|
תוכן ההודעה:
|