|
19/4/2005 8:7
|
סטלה
|
מאת:
|
היום , לפני שנה, נעה הקטנה שלי נולדה ואני משלימה את סיפור הלידה שלה (ארוך, שלא כלידה עצמה)
|
כותרת:
|
הלידה של נעה (איך לא) מתחילה בלידתה של ליאל לפני שלוש שנים. הלידה הייתה טובה, לפי הספר, מיילדת פרטית ואפידורל. הכל היה טוב, אבל אני נשארתי עם התחושה המוזרה שלא באמת "חוויתי" לידה.
ההריון הזה התחיל בצורה מאוד לא רגועה. בשבועות הראשונים כל הזמן היו לי הפרשות (מה שלא היה בהריון הקודם) ומה שהיה הכי קשה זה הידיעה שאין לי שליטה על מה שקורה ומה שעתיד להיות זה מה שיהיה. אבל אחרי אולטרסאונד שהראה שהכל תקין ויש דופק הכל נרגע. ההריון השני היה מאוד שונה מקודמו וטבעי שכך. הרי לא כל חיינו סובבו סביב ההריון והייתה עוד ילדה בבית. מצד שני, עשיתי דברים ש"פיספסתי" בהריון הקודם ו"השלמתי" עכשיו. עשיתי יוגה והצטלמתי.
התל"ם היה כמה ימים לפני פסח ובהתבססות על היסטוריה "העשירה"שלי בלידות (ילדתי בשבוע 38) הייתי בטוחה שבליל הסדר אני יושבת עם התינוקת בשולחן הסדר. אבל הסדר עבר ולא נראה שום סימן ללידה המתקרבת. וגם התל"מ כבר עבר והזמן עבר באיטיות בלתי נסבלת. את האנשים שפגשתי קיבלתי במשפט "כן , עדיין לא ילדתי". וכך הגעתי לשבוע 41. היה בוקר של יום ראשון, ה-18 לחודש. בבוקר הייתי במוניטור שהראה צירונים קטנים והיה ברור שצירונים אלה לא מביאים לידה. וקיבלתי כבר הפניה לבי"ח.
מיואשים לחלוטין, לקחנו אני ובעלי חופש והלכנו להסתובב. אכלנו, טיילנו, אספנו את הגדולה מהגן, הכל זרם כהרגלו. בערב ההורים שלי קפצו לבקר ואחרי שהלכו התיישבנו מול הטלויזיה. שנינו נרדמנו. בערך ב-12 וחצי בעלי העיר אותי ואמר"בואי נלך לישון" . התישבתי, ציר. אני בעדישות מוחלטת אומרת לבעל, חכה רגע יש לי ציר. אבל אפחד מאיתנו כבר מזמן לא מתרגש מצירים. הציר עובר, אני קמה ובדרכי לשירותים מרגישה עוד אחד. ובשירותים עוד אחד ופתאום אני קולטת שהצירים די צמודים אבל עוד לא ממש כואבים. והנה בא עוד אחד ומי אמר שהם לא כואבים??? צועקת לבעל " יש לי צירים" הוא מיד מבין ומתחיל לעסות לי את הגב. ומתחיל לתזמן. אחרי הציר השלישי ברור לי שהצירים מאוד אינטנסיביים ואני צועקת לו " עזוב לרשום, תתקשר להורים שלי שיבואו". הוא מסתכל עלי בהלם :"את בטוחה? הרי תיכננו לבלות כמה שיותר זמן בבית?" אני בטוחה לגמרי. לא יודעת איך, אבל אני מרגישה שמה שהולך לקרות הולך להיות מאוד מהיר ופתאום נתקפת חרדה שלא נספיק להגיע לתל השומר. במקביל מתקשרים לדולה ומודיעים שאנחנו יוצאים.
אני מתלבשת מהר ושוב פעם מתקשרת להורים. הבעל, שלא מבין כלום שואל בשיא התמימות "יש לי זמן להתקלח?". איזה להתקלח אני צועקת ורצה למעלית. ליד המעלית עוד ציר, חזק במיוחד ואני מוצאת את עצמי על שש ליד הדלת הנפתחת. הוא לא מצליח למצוא גרביים ואני כבר צועקת "בוא מהר!!!". את ההורים פוגשים למטה ואמא שלי מחליטה שהיא רוצה לבוא איתנו. לי זה לא מתאים וגם לא מתאים לי לבזבז זמן על ויכוח איתה. אז אני צורחת לבעלי "נוסעים" ולאמא שלי "לא". ואנחנו יוצאים. השעה 1:20. פתאום אני מרגישה שהצירים משתנים והדרך הטובה ביותר לעבור אותם זה נשימות כלבלב קצרות. אני לא מעבדת עשתונות וגם מבינה שאלה הם כנראה צירי לחץ. תוך כדי גם יורדים המים. לא אומרת כלום גם לבעל שגם ככה טס. מזל שלילה ואין הרבה תנועה. ברגע אחד, נדמה לי כי הצירים בלתי נסבלים ובמקום "הום" שלמדנו ביוגה אני מתחילה לצרוח. אבל מהר מאוד מבינה שמכאן קצרה הדרך וחוסר שליטה מוחלט ואיכשהו מחזירה את עצמי לנשימות ול"הום" נמוך. איפה שהוא בערך ליד בר אילן אני שוב פעם נתקפת בפאניקה שלא נספיק להגיע ומכניסה יד למכנסיים לנסות להבין מה קורה. כמובן שאני לא מבינה שום דבר רק אומרת לבעל, סע אפילו באדום. מגיעים לתל השמור ב1:44 . משאית של תרומת דםנתקעת לפנינו והנהג מפטפט עם השוער. אני פותחת חלון וצועקת " זוזו מהדרך, אני יולדת" מגיעים לחניה ובעלי שעדיין לא קולט שואל האם יש לו זמן לחנות את האוטו. אני עונה "עזוב את האוטו", פותחת את הדלת המתחילה לרוץ. בקבלה שואלים אותי איזה לידה וכשאני עונה שניה, הם מתעוררים ומתחילים לזוז. כנראה שהמראה אומר להם הכל. מגיעים לחדר בדיקה, המיילדת די עדישה ואיטית מדי לטעמי. אני מבקשת שתבדוק אותי יותר מהר והיא מסתכלת עלי במבט "מה את רוצה ממני" אבל אז היא מכניסה את היד, וצועקת לבעלי " רוץ תביא כיסא גלגלים" הוא עומד עם התחתונים שלי ביד ולא מבין מה רוצים ממנו. הלם מוחלט. אני גם צועקת, זרוק את התחתונים ורוץ" הוא יוצא מהחדר בלי להבין מה רוצים ממנו ומאיפה הוא אמור להשיג את הכיסא. עד היום הוא לא בטוח מאיפה הביא אותו רק זוכר שכל הזמן הדהד בראשו קולה של המיילדת "אתה לא רוצה שאישתך תילד במסדרון"
הכיסא מגיע, אבל אני פתאום מרגישה הקלה משמעותית. רצים לחדר לידה והמיילדת החדשה רצה אחרינו. אחריה נכנסת גם הדולה. אני עולה על המיטה ורק רוצה לשאול מה הפתיחה אבל לא מספיקה כי מגיע הצורך לדחוף. לא חזק במיוחד אבל הוא מגיע ואני אומרת למיילדת שאני רוצה לדחוף ואני גם בטוחה כי היא תגיד לי שיש עוד זמן. אבל להפתעתי היא אומרת לי "קדימה, תלחצי" ואני לוחצת. אחרי שתי לחיצות היא אומרת הנה הראש ואחרי עוד לחיצה הקטנה בחוץ. פתאום אני קולטת שאני עוד עם החולצה מהבית. השעה 2:02.
ב-2:05 אמא שלי מתקשרת לסלולרי לבדוק אם הגענו ובעלי אומר כי לא רק שהגענו, כבר ילדנו. היא לא נכנסת להלם ורק הבכי של הקטנה שהיא שומעת ברקע משכנע אותה.
בעלי אומר כי עד רגע שהמיילדת לא אמרה "עכשיו אל תלחצי" הוא לא קלט מה קורה.
הקטנה די כחולה ואני פתאום בלחץ האם היא בסדר. כולם משכנעים אותי שכן ואני מורידה את החולצה ומצמידה אותה לשד. ורק אז אני מתחילה לקלוט שילדתי והקטנה על הידיים שלי.
נעה הקטנה שלי, ידעת למה חיכית וכשהחלטת לצאת עשית את זה במהירות בזק. כמו כל דבר שאת עושה. את מתפתחת בקצב מהיר (מהיר מדי לטעמי, כי הרי את הקטנה שלי) ואת כל הזמן בתנועה.
כבר מחודש חמישי היה לי ברור כי את נעה ואת מוכיחה את זה כל יום מחדש.
את השניה שלי, אבל בכל כך הרבה מובנים גם הראשונה, כי בזכותך אני מגלה כל כך הרבה דברים על עצמי.
את ילדה שלא מפסיקה לחייך ואני מקווה שתמיד תהיהי ככה, עם החיוך המאיר שלא משאיר אפאחש עדיש. את יודעת מה את רוצה ואני מקווה שתמיד תדעי ותגשימי את הרצונות שלך ואנחנו נהיה שם כדי לתמוך.
אוהבת אותך
אמא
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
