אמא שלי היא מין טיפוס כזה שמסוגל לשמוע ולהבין רק את עצמו. מאוד מרוכזת בעצמה, לא ממש מחוברת לעצמה. למשל, היא יכולה להגיד לי שנמאס לה מהחבר שלה והיא רוצה להיפרד, וחודש אחרי זה להגיד שהיחסים בינהם היו מאז ומתמיד מושלמים. או שהיא היתה בוגדת חופשי באבא שלי, אבל עד היום היא פגועה מהפעמיים שהוא בגד בה, וטוענת שהיא איבדה אמון בגברים בגלל זה, שאדם שהיא לא האמינה בחיים שיבגוד בה עשה את זה. היא פשוט לא קולטת את האבסורד במה שהיא אומרת. או למשל קרה שהיא הזמינה אותי אליה, ידעה על זה שבוע מראש, ברגע האחרון הלכה לסופר לעשות קניות לכבודנו כך שחיכינו לה עשרים דקות בחוץ, וכשסיפרתי לה בטלפון שהילדים מורעבים ומנשנשים שטויות שהיו לנו בתיק, היא אמרה: העיקר עשיתי קניות בחמש מאות ש"ח (כן...העיקר שעשית את זה במקום לחכות לנו בבית). בקיצור, אני מנסה לתאר לכן את הטיפוס כדי שתבינו את מה שאני עומדת לספר.
היחסים בינינו מזמן לא משהו, אבל מאז שהתרחקתי לעיר אחרת, והילדים נולדו, חל שיפור (למרות שגם כאן... היא היתה מגיעה לעזור לי עם התינוק, הייתי מבקשת שתגיע בבוקר, היא היתה מגיעה לקראת הצהרים, ודי מהר היה צריך לדאוג לה לארוחת צהרים, אז במקרה הטוב היא היתה עושה הזמנה מבית קפה, ובמקרה הרע פושטת על המקרר עם כל האוכל שבעלי היה מכין לי. וכמובן יש לי עוד המון מה לספר). אבל בסך הכל היחסים סבירים.
עכשיו, יש לי שני ילדים, הגדול בן 4 והוא ילד די מיוחד: רגיש, קצת מסוגר, נוטה למצבי רוח לפעמים. הוא ססמוגרף מאוד רגיש של המצב הגופני שלו: אם הוא קצת רעב, עייף, פיפי, קקי - מיד חוטף קריזה. אני תמיד משתדלת לחזות מראש, למרות שיש פספוסים, בעיקר בענין הרעב, כי אני לא נותנת לו ג'אנק אז בבוקר הרבה פעמים הוא פשוט לא אוכל עד שהוא מגיע למצב של עצבים. אני מנסה לטפל בזה בכל מיני שיטות, להציע לו דברים בריאים שיעשו לו את זה, לא תמיד זה עובד. אז אמא שלי רואה אותו לפעמים בקריזה או סתם בלי מצב רוח, ועכשיו היא כל הזמן מחפשת את המקור לזה, בד"כ בהתנהגות שלי איתו.
בזמן האחרון כל פעם שאנחנו נפגשים יש לה הערה על איזו שהיא התנהגות שהיתה לי איתו. פעם אחת על כך ששני הילדים ביקשו ספר ואני בחרתי להקריא את מה שהקטנה הביאה קודם. פעם אחרת על איזו הערה שהערתי לו. פעם על זה שהוריתי לו לאסוף משהו שהפיל בתקיפות, ולא ניסיתי לשכנע אותו דרך משחקים. אני משתגעת מההערות האלו. אני לא מוכנה לקבל ממנה ביקורת. אני מאוד מוכנה לקבל ביקורת אבל לא ממנה. אני ממש מרגישה שהמפגשים המשפחתיים שלנו הפכו לתצפיות פסיכולוגיות על ההתנהגות שלי. ועוד ממישהי שלא הייתי ממש מחשיבה אותה כמוסמכת. היא כל הזמן מרחמת על הגדול שהוא לא מקבל מספיק תשומת לב, ועם יד על הלב אני אומרת לכן שאין מה להשוות בין תשומת הלב שהגדול מקבל לעומת הקטנה. פשוט בגלל שהוא דורש המון תשומת לב, והיא גדלה לה בכיף מעצמה. אני מאוד מודעת אליו, אני מחבקת אותו המון, משתדלת לארגן לו זמן איכות רק איתי או רק עם אבא, אני משקפת לו את הרגשות שלו ומכילה אותן. אני בטוח עושה המון טעויות ואני הולכת ליעוץ כשאני מרגישה שאני צריכה כיוון, אבל לה נדמה שהיא המציאה את הגלגל. עשיתי לה המון שיחות בנושא. הסברתי לה את העמדה שלי בדיוק כמו שאני מסבירה לכן עכשיו. כאן נכנסת ההקדמה שעשיתי: אין מה לדבר. האשה קשובה רק לעצמה, לא קולטת בכלל את מה שאני אומרת לה. לה יש מה להגיד והיא תוציא את זה בדרך זו או אחרת.
ליל הסדר היה השיא של הענין. היה בסך הכל ממש בסדר, אבל באיזשהו שלב הוא הרביץ לאחותו כמה פעמים, ואז לקחתי אותו לצד. בבית אני עושה את זה כשהוא ממש מגזים, ואומרת לו להשאר שם עד שירגיש שהוא נרגע ויכול לשחק בלי להרביץ. אני יודעת שלא כולן אוהבות את השיטה הזאת, וגם לי יש סייגים ממנה, אבל החלטתי במקרים מספיק חמורים להשתמש בה. החדר פתוח, והוא מחליט בעצמו מתי לצאת, בדרך כלל אחרי 3 שניות. ועד עכשיו זה עבד. הוא יוצא ולא חוזר להרביץ. בכל אופן בליל הסדר עשיתי את זה אבל בגלל שזה לא הבית שלי הגעתי בטעות לפינה חשוכה. עמדתי מולו (לא הלכתי) והוא אמר לי "אני מפחד" אז חזרתי איתו לסלון. אני מסכימה שזה לא יצא הכי מוצלח, אבל לא הייתי מחמירה עם עצמי. בכל אופן, בסוף הסדר היא שאלה אותי מי יעץ לי להשתמש בשיטה הזאת, ואמרה לי "זה היה ממש מזעזע...". אני ממש התפוצצתי, ואמרתי לה שאני לא מוכנה להמשיך עם זה, ושאני לא אבוא אליה יותר, וכו'. אחר כך בקושי דיברתי איתה עד שהלכנו הביתה.
חשבתי מה אפשר לעשות כדי שתפסיק. אני כמובן יכולה להתעלם, אבל כנראה שאני לא מסוגלת. אני לא הטיפוס שדברים עוברים לו מעל הראש, וכשאמא שלי "מזדעזעת" ממשהו שעשיתי לבן שלי, זה ממש לא מהדברים שאני יכולה להניח להם. אני רוצה להיא תפסיק עם זה. חשבתי על מהלך קצת דרמטי של להגיד לה שאני לא מסוגלת לראות אותה איזו תקופה, כי אני מרגישה שאני בתצפית. אולי ככה היא תבין. ולהגיד לה שאם היא רוצה לראות את הילדים שתיקח אותם לבד. אז היום היא באה וביקשה לקחת אותם קצת, כך שלא יכלתי לממש את התכנית שלי. מה שכן, בכל זאת היא החזירה אותם, בשבע וחצי, רעבים (למרות שהייתי בטוחה שיחזרו מפוצצים משטויות) ואז הכנו ארוחת ערב ובעלי כמובן הציע לה ולחבר להשאר. כך יצא שהם בכל זאת בילו אצלנו שעה וחצי, ושוב היא התחילה להציק. הפעם היא שאלה אותו על תמונה מסוימת, הוא ראה ילד שמשחק ואמר שהילד משחק לבד, והיא ניסתה לחקור אותו למה הילד משחק לבד. ואז לידו היא אומרת לי :"את שומעת, אני אמרתי ככה והוא אמר ככה...." ואני אומרת לה כן, שמעתי, אני פה. והיא מתחילה להסביר לי את המשמעות של שימוש בתמונה ליצירת שיחה עם הילד, וכל זה כשהוא לידה.
בקיצור אני לא יודעת מה לעשות איתה. אלף שיחות לא הועילו ועוד אלף לא יועילו. למדר אותה מהחיים שלי נשמע לי קצת חריף, ואפילו בתור סנקציה זה נכשל אחרי יומיים. אם למישהי יש רעיון (למי ששרדה עד כאן) אני אשמח.
|
תוכן ההודעה:
|
