היי,
התלבטתי המון לפני שהתיישבתי לכתוב.
גם כי זה ממש ממש אישי, ואף פעם לא כתבתי משהו כזה אישי בפורום. עד עכשיו שאלתי שאלות "לא נוגעות ברגש", אבל עכשיו אני חושבת שאני מוכנה לחשיפה.
וגם כי אני מרגישה קצת אידיוטית לבקש חיזוק, תיכף תבינו למה...
בכל אופן, אשמח לשמוע את דעותיכן מחממות הלב והמרגיעות - תגידו לי אם אני רגועה שלא בצדק.
ובכן, הסיפור הוא כזה:
לא יודעת, קשה לי לכתוב אפילו את המילה הזו בפורום של אמהות ואבות, אבל אני אכתוב אותה בכל זאת, וסליחה ממי שזה יעשה לה כואב: אני יתומה. איזו מילה עצובה... סליחה...
אבא שלי כבר הרבה שנים לא בחיים, ואמא שלי נפטרה לפני שנתיים אחרי סרטן נוראי. טראומה איומה שטלטלה אותי לחלוטין, ולקחה את זמן ההתאוששות שלה שהיה ממש ארוך.
אין לי אחיות, והאחים שלי (יש לי שניים) לא ממש בעניין קשר, וגם אם כן, זה קשר בו אני מגלמת את תפקיד ה"הורה" והם ה"ילדים"... ואולי פעם אשתף גם בעניין הזה.
למעשה, אין לי משפחה משלי - מדהים, אבל כשאמא שלי חלתה, לא הבנתי עד כמה היא היתה זו שהחזיקה את המשפחה מסביבה, ועכשיו כשהיא איננה, בעצם אין בסיס, והכל התפרק. המשפחה של בעלי היא נפלאה, והם מקבלים אותי בכל מובן, ותומכים, ואוהבים מאד. אבל, זה לא זה... זה לא שלי...
זה כאב שמלווה אותי כבר הרבה זמן, כאמור, אבל איך שהוא, במשך כל ההריון לא הרגשתי אותו, הייתי נורא עסוקה בדברים שקורים לי ולא חשבתי על המשפחה הגרעינית המקורית שלי. חוץ מזה, בהריון הרגשתי לפעמים ש"אשריי, יתום אני": בניגוד לחברותיי - לא מתערבים לי, לא מחליטים לי, לא מנדנדים לי, והיו לזה גם כמה יתרונות.
והנה, מגיע היום, ה-Due Date שלנו. אגב, ממש היום!
קודם כל, הוא קרוב בצפיפות מטורפת ליום השנה של אמא שלי. וזה כבר עושה לי חנק בגרון, וגורם לי לחשוב מחשבות עצובות על אז, לפני שנתיים, על היום ההוא, ועל זה שאפילו השבעה של אמא שלי היתה קצרה נורא בגלל חג שבועות...
ואם היה חסר לי עוד משהו, אז...
אתמול מישהו שאל אותי בטבעיות/בתמימות/בלי כוונה רעה כפי הנראה: נו, ומי יעזור לך אחרי הלידה??? אין לך הרי אף אחד!
אה, נכון, תודה באמת שהזכרתם לי. אני יתומה. אין לי אמא, אין לי אחיות. מי יעזור לי?
עד אתמול הייתי דווקא די רגועה. גם בעלי היקר וגם אני, שנינו אנשים מאד מאורגנים ומסודרים, שמעדיפים להיות מוכנים לכל. אז עשינו המון בירורים, שאלנו שאלות, קראנו המון בפורום (תודה!)והכל ממש בסדר - החלטנו על בית חולים (תל השומר), עשינו קורס הכנה ללידה (עם אביבה גרבובסקי ושירלי בנטוביץ המקסימות), לקחנו דולה, התלבטנו ולקחנו מלונית, אפילו קנינו כל מה שצריך וכיבסנו הכל, אני כמעט לא עובדת, מרגישה טוב, מתרגשים, הכל אחלה!
לתומי חשבתי שזה אפשרי - בואו נדבר רגע על המישור הפרקטי: יש חברות שילדו, יש בעל, יש משפחה של הבעל, יש יועצות הנקה, יש המון עזרה שאפשר לקבל אחרי לידה, וגם לקנות עזרה זה משהו שאין לי שום בעיה איתו. שמעתי גם על "אמאלה אמאלה", אחלה רעיון.
בכל מקרה - אני בכלל לא בטוחה שאמא שלי היתה מעורבת בענייני הפרקטיקה אילו היתה איתי היום.
והרגש? מה איתו?
גם פה, חשבתי לפחות שהעובדה שאני מגיעה להורות עם המון מודעות, לא ילדה קטנה, אחרי שעברתי דבר או שניים בחיים, עם בן זוג תומך, חשבתי שזה Good Enough.
והנה איך שאלה קטנה, בלי כוונה, מנקרת לי בראש ולא עוזבת. אני יודעת שזה דבילי - ואני יודעת שהיכולת שלי להיות אמא טובה לא קשורה בהכרח בעובדה שיש לי אמא או אין לי, והאם היא היתה טובה או לא. אבל כל זה בראש, ולא בלב.
אשמח לשמוע חיזוקים מכן. אני בטח לא היחידה עם כזה סיפור...
שרי
מעניין... חיש
|
תוכן ההודעה:
|
