היום לא מתחשק לי לספר על פציאנטים. היום אני רוצה לספר קצת על הידיים הנוספות שלי: הסייעות.
לכאורה, עובדת. סתם אחת. אבל כל יום העבודה תלוי רק בה. השעות שמעבירים ושופכים את הלב זו בפני זו. מי שעדה להצלחות, לפשלות, לעצב ולצחוק. היחידה שבאמת יודעת מה רופא שווה. מביני עניין מקפידים לברר אצל הסייעת על הקולגות. אי אפשר להסתיר מהן דבר. חלקן יודעות לא פחות מהרופאים.
אתחיל ברחלי. רחלי עובדת איתי בימי ראשון. כולה רוגע וטוב לב. היא אפילו מצליחה להדביק אותי קצת בתכונות הללו שלה.
ומרינה, החריפה והצינית, שיודעת להגיש לי ציוד עוד בטרם נזכרתי שאני זקוקה לו.
ונלי? נלי המתוקה, שמעבירה את השעות הקשות בין הפעוטים המטופלים בבדיחות וצחוק. ההורים נעצבו כל כך, כששמעו שהיא עוזבת והולכת ללמוד ולהתקדם. אני מנסה להדחיק. קשה לי בלעדיה.
וסווטלנה האמהית והעוטפת, שיודעת להגיד מילים חמות. להרים את המוראל כשקשה לי. אני מחבקת אותה בסוף יום העבודה. בשקט ובעדינות היא מצליחה להרגיע את הפציאנטים שלי. עושה קסמים.
עם חני, בימי שלישי, אינני עובדת זמן רב. היא מקפידה לאפות לי עוגות נפלאות לימי שלישי, לשתף בנסיונה הרב (מאד) בגידול ילדים. מעוז של חכמה ואורך רוח. אני אוהבת לעבוד איתה!
ושרה'לה של ימי רביעי? פלפל מהלך. חצי יום אני מבלה בצחוק פרוע ואת השאר בתרוצים (עלובים) מדוע איני אופה ומבשלת מה שהיא מנסה ללמד אותי.
חבורת עובדות. לא מכירות אחת את רעותה וכולן יד נוספת שלי. בלעדיהן אני אבודה. הן יודעות לשמח אותי, לשמור עלי ולפנק אותי ואני אוהבת אותן. לא סייעות- אחיות.
|
תוכן ההודעה:
|
