שלום חברות יקרות, סוף סוף אני מתיישבת מול המחשב, עם תינוק במנשא וחבילת שוקולד ביד. נועם נולד ביום שבת, 11.6.05 בלידה מדהימה, או לפחות ככה אפשר להגיד עליה אחרי שעבר קצת זמן ושכחתי כמה כאב. התעוררתי ביום שבת בשש בבוקר בתהייה אולי מה שהרגשתי היה ציר קטן. טוב, רגע, אולי אני אתחיל מזה שביום שישי בערב, אחרי שהיו אצלנו חברים לארוחת ערב, התיישבנו לראות את הסרט שלקחנו - דמעות של גמל - משהו שניסינו לראות כבר הרבה זמן. כיוון שהיה כבר 11 בלילה, לא היה הרבה סיכוי להגיע רחוק, ומה שאני זוכרת מהסרט זה חבורה של נאקות ממליטות גמלים זו אחר זו... בשלב מסויים אומר האיש המונגולי (סרט ממונגוליה) שהנאקה האחרונה צריכה להמליט ושזה יקרה ב - 24 שעות הקרובות, כי התנפחו לה הניחיריים. אז קמתי והלכתי למראה לבדוק מה קורה עם הנחיריים שלי... הדבר היחיד שהיה לי להגיד זה "אוי ויי". טוב, אז שבת בבוקר, 6 וכמה דקות, אני קמה מהמיטה ומתחילה להסתובב ללא מטרה בבית. שאלתי את עצמי אם בא לי לסדר ולנקות, ואז זה יכול להיות סימן, הגעתי למסקנה שלא. פשוט לא עובד עלי העניין הזה עם המרץ הפתאומי. אפילו לקפל כביסה לא הצלחתי. הזמן עבר באורח מסתורי די מהר, ולקראת 8 החלטתי להעיר את עומרי, כשהבנתי שהעניינים התחילו. לשמחתי מיה עדיין ישנה, לשם שינוי, אולי כי התשנו אותה בערב שלפני. כשהיא קמה התקשרנו לאמא של עומרי שבאה לקחת אותה. אני כבר הייתי על 4 עם הכדור. מיה ללא ספק הבינה שמשהו קורה. התקשרתי לכרמי הדולה המקסימה והודעתי לה שאנחנו בעניינים. קבענו שנהיה בקשר לראות איך מתפתח. מהר מאוד התקשרתי שוב להגיד לה שהצירים אמנם לא סדירים ולא של דקה, אבל די תכופים (2-3 דקות) ובעיקר - לוחץ לי בטוסיק... הרגשתי שהתינוק יורד למטה, ודי מהר. כרמי אמרה לנו שזה הזמן ללכת לבית חולים. זה בא לנו קצת בהפתעה, הכל קרה כל כך מהר, פחדנו לבוא לבית חולים ושישלחו אותנו חזרה. בדיעבד - מזל שהיא אמרה לנו ללכת. אחרי כמה התלבטויות אמרתי לעומרי שפשוט הולכים וזהו. הגענו, התקבלנו, נבדקנו - פתיחה של 5 - חיבור למוניטור. בשלב הזה נרשמה אכזבה מבי"ח מאיר שהבטיחו שאפשר יהיה לעשות את המוניטור בישיבה, על כדור וכו' ואפילו שואלים את זה בשאלון לידה שלהם. בקשותיי להעביר את המוניטור על הכדור לא נענו, וכיוון שלא הייתי מסוגלת לשכב על הגב היה עם העניין הזה קצת סרט - לא היה מוניטור רציף של 20 דקות, כי ברגע שהיה ציר הוא זז, ולא ידעו אם זה ירידת דופק או פשוט תזוזה של המוניטור על הבטן. כיוון שכוונותי היו להגיע לחדר הטבעי לא ויתרו לי על העניין הזה כל כך מהר. בינתיים הפתיחה התקדמה ובבדיקה הבאה כבר הייתי על 7. כרמי והמיילדת הבינו שדברים מתקדמים מהר ואין זמן למוניטור. עליתי לחדר הטבעי אמרתי יפה שלום והועברתי לחדר רגיל. רוצים עוד מוניטור. כרמי, שכנראה שכל פעם שאני אכתוב את השם שלה אני אוסיף "המקסימה", מעודדת אותי בין לבין שאין שום בעיה עם הדופק ולא לדאוג. במקביל היא ועומרי עוזרים לי עם הצירים, בעיקר בהנחת ידיים על הגב התחתון שזה מאוד עזר. המיילדת שקיבלה אותי בחדר לידה הייתה קצת מ"כית, אבל דווקא בגלל זה היתה לה חינניות מיוחדת... והאמת היא שזה שהיא הייתה כל כך בטוחה בעצמה היה לי טוב. בעודי מחוברת למוניטור המזורגג, פתיחה של 8, מחכים לירידת מים. כבר כשהגעתי הציעו לפקוע אותם, לא בדיוק הבנתי למה כל כך מהר. כרמי (המקסימה, כבר אמרתי?) אמרה לי לחכות עם העניין הזה ונראה איך יתקדם בחדר הלידה. אז בשלב הזה עמדתי לצד המיטה, צירים מטורפים, והתפללתי לירידת מים. אז היא הגיעה. כרמי מאשרת שהמים נראים מצויין. מהשלב הזה עוד כמה דקות (נראה לי) של גיהנום אמיתי - עליתי למיטה ונכנסתי מהר מאוד לצירי לחץ. עוד לפני שהתחילו המיילדת פתאום אמרה לי ללחוץ. לא הבנתי מאיפה זה בא, ובעיקר איך אני יכולה ללחוץ בכלל. חיכיתי לצירי לחץ, והם באו מיד אחרי. לצערי כל הפנטזיות שלי על ללדת על שרפרפף הלידה לא התגשמו, ותנוחת הלחיצה היתה לא משהו, על הגב, על הצד, כשראש המיטה מורם למעלה, אבל היה כזה לחץ של זמן שלא הספקנו לשנות יותר מדי. 3 לחיצות והראש בחוץ. עוד אחת לגוף. זהו, תינוק מושלם מונח עלי, ותחושת רווחה בכל הגוף. והנפש. השעה - 12:25 בצהריים. אני חושבת שהנוכחות של כרמי לצד עומרי היתה אולטימטיבית מבחינתי, קצת קשה לי לפרט בעניין הזה, בעיקר כי מדובר ברגשות לא לגמרי מעובדים ותחושות שקשה לי להעביר למילים. אני גם נמנעת מלפרט איך בדיוק היא עזרה בכל התהליך. באופן כללי אני רוצה להגיד שנוכחות של דולה בלידה עושה אותה לגמרי אחרת, ובחוויה שלי - הנוכחות של כרמי היתה נפלאה. עוד תיקון קטן שהיה לי בלידה הזאת הוא שבין הצירים היה לי מרווח נשימה. זה לא היה בלידה של מיה, הצירים התחברו לציר אחד ארוך ולא היה לי רגע להרפות ולהתאושש. בלידה הזו, בין הצירים הספקתי לשנות תנוחה, לעלות ולרדת מהמיטה וכו', וזה מאוד הקל על כל העניין. לא יודעת, אולי זה קשור ללידה ראשונה מול שנייה. נועם נולד במשקל המכובד של 3.600, ולכל הצדדים שלום, תודות לאפי נו, שלמרות שידעתי שלא חייבים להשתמש בלידה שנייה, בכל זאת לא ויתרתי על התענוג המפוקפק. עברנו כבר את הברית ואפילו הציצים שרדו את הימים הקשים שלהם, והנה מצאתי את עצמי אמא לשניים. מיה מקבלת אותו בצורה מדהימה, אמנם יש לה קצת קטעים של קרחצן, אבל בגדול אני לגמרי נפעמת ממנה. דרך אגב, ובהמשך למשהו שכתבתי פה בעבר - ברגע שנועם נולד מיה פיתחה חום של מעל 39. הוא ירד ברגע שחזרתי הביתה. וזהו. ח"ח למי שהגיעה עד הלום, מקווה שאני אצליח להגיח לפה בין לבין. כמה כיף לחזור לכאן. אני לגמרי לא מעודכנת מה קורה פה עם כולן, אז שולחת ברכה כללית לכולכן, ושמחה שאתן כאן כמו תמיד. מירב
|
תוכן ההודעה:
|