פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
25/6/2005 17:13 קנגורו מאת:
סיפור לידה (לידת לנל"ק טבעית)
כותרת:
חשבתי שיבער בי לספר את סיפור הלידה שלי. והנה אני קרוב לשלושה חודשים אחריה ועדיין לא בוער לי. לא יודעת למה (אולי כי בוערות לי העיניים מעייפות כרונית טיפוסית), אבל אני ממש לא רוצה לשכוח אז אני מנצלת רגעי חסד שחמותי עם הקטן והגדולה ישנה על מנת לקחת אויר ולהחיות שוב את סיפור הלידה השני שלי.
הייתי מהילדות האלה שחלמו ללדת. והנה אני מוצאת את עצמי נשואה ובהריון וההתרגשות עצומה ואני קוראת ולומדת ומדמיינת ולא מאמינה שזה קורה לי... אבל, בתי בכורתי מחליטה סביב השבוע ה-37 לעשות סלטה לאחור ופליקפלק בתוך הבטן ולהתיישב על עכוזה. הדרך לסכין הניתוחים קצרה, אני משלימה (בערך) עם הגזירה ובשבוע 40 מקבלת לידי בצ'יק צ'ק קיסרי את נסיכת חלומותיי. מאוהבת במיידי, מחלימה באיטיות כואבת מהניתוח, ומניקה הנקה נפלאה עד גיל שנה ושלושה.
רק ציפור נקר קטנה וטורדנית מנקרת לי במוח שאני חייבת ללדת רגיל. אני משתוקקת להרגיש תינוק יוצא ממני, להיכנס בסוד העניינים הנשי, לדעת מה זה!!! ואופס...אני בהריון. ההריון מתקדם במהירות ואני בולעת חומר קריאה ובייחוד סיפורי לידה של אחרות. אופטימית לא הייתי וכבר דיווחתי לכולם שגם זה יהיה עכוז ו"הנה אני מרגישה כאן למעלה את הראש שלו". הכנתי את עצמי לניתוח, כי גם אני כמו כולם פחדתי להיתקע בשלב שבו נתקעתי פעם שעברה. בכל זאת המשכתי לחלום על לידה רגילה, טבעית אם אפשר בבקשה, כי אני פוחדת מאפידורל, מהתערבויות, מואקום (שכחתי משהו? אה כן ומניתוח). אז הלכנו לנו לבקר במרכז הלידה החדש הטבעי שפתחו בול לקראת הלידה שלנו בבי"ח לניאדו, נתניה. איזה יופי! רוצה גם!

והנה זה מתחיל: יום שישי, בוקר טוב, אני לא מרגישה כ"כ טוב, אוי גם שלשול, זה סימן אני יודעת, לא אומרת כלום, מחכה בסבלנות. אתפנק לי עם הגדולה, וואי היא עוד חודש בת שנתיים הלב שלי מתפוצץ מאהבה אליה, למי יש מקום לעוד אחד בלב בכלל... גם הצירים המדומים והלא כואבים שמלווים אותי בחודשים האחרונים תופסים להם מקום בתחתית הבטן. בערב בסלון, אוי אני חייבת לשירותים בורח לי, מהר מהר, כבר ברור לי מה קורה, הלב שלי מתחיל לדהור והפחד מרעיד לי את כל הגוף. לא כל המי שפיר יוצאים אבל זה בטוח חלקם וגם קצת פקק. קדימה לבית חולים. הגדולה אצל הסבים ואנחנו כבר באוטו. אני מתרגשת בטירוף למרות שאין לי עכשיו צירים, מדומים או לא. אם הייתי אחרי לידה רגילה הייתי ממתינה עוד בבית אבל אחרי קיסרי אני רוצה להיות בסביבה בטוחה, אני פחדנית. מיון נשים- נחמדים פה, בודקים אותי ומאשרים ירידת מים, פתיחה של אצבע בקושי צירים אי אפשר להגיד שממש יש לי, אבל מה איכפת לי העובר במצג ראש! עברתי את המשוכה, אני אלד רגיל.. קשה לי לעכל, לא האמנתי עד עכשיו. ולידי מאחורי הוילון לידה בשידור חי של אישה שמספיקה בקושי להגיע לחדר בדיקות ותוך לחיצה אחת וצעקה ממושכת שומעים בכי של תינוק. טוב, אז אני מתאשפזת עכשיו(אחרי ירידת מים) ומתחילה לאסוף במסדרונות סבלנות לשעות ההמתנה. לא מצאתי הרבה סבלנות וגם לא יותר מדי צירים, לא רצו לנדב לי. אני לחוצה אבל ממתינה. כבר עברו 18 שעות יש לי אינפוזיה עם אנטיביוטיקה מטפטפת לווריד למניעת זיהום (ירידת מים). יש לי ילדה בבית שאמא נעלמה לה ואני מתגעגעת נורא. ציר פה ציר שם, אני בטח אשאר פה שבועיים ובסוף אנותח, אוי הפסימיות. לא נשארה לי אופטימיות כי שלחתי אותה לחפש צירים אמיתיים. אפשר לסמוך על האופטימיות וביום ראשון אחה"צ התחלתי להרגיש כמו יולדת. כל 7, 8 דקות ציר, לא נורא, כאב בטן ויסתי חזק, לא לקרא עוד לבן זוגי, שיהיה עוד עם הנסיכה שלנו היא זקוקה לו יותר ממני. המים ממשיכים לדלוף במשך כל היומיים האלה. אני שמה לב שאני מתחילה להתרכז ולנשום עמוקות עם כל ציר, כואב אבל לא נורא (כבר כאב לי יותר בחיים). לפעמים הצירים מתקרבים אחר כך מתרחקים, לא משהו מסודר. כבר ערב והצירים נשארים ומשהו כנראה מתקדם אז אני קוראת לו. נראה איך נעביר את זה ביחד. בערך 10 בלילה ויש ציר כל 4 דקות, הם זחלו לי לגב התחתון ואני מסתובבת בחדר וחושבת איך להתמודד, מרגישה שמסוגלת, רק מה שהורג אותי שאני עדיין במחלקה. מגיע רופא לבדוק ואני רק 2 סנטימטר ומורה להמתין עוד במחלקה כי אין לי מה לעשות בחדרי יולדות. משביז... עם הצירים אני מתמודדת, לא מרגישה שצריכה עזרה מבעלי, צריכה רק את עצמי וסביבה פיזית נוחה ורגועה. את זה ממש אין במחלקה. כולם ישנים ואני מסתובבת מסדרון, מסתכלת לצירים בעיניים ואת שלי עוצמת. מתנועעת, מתהלכת, נושמת ונושפת, ומרפה כל כך חשוב לי להישאר רפויה. מדי פעם נכנסת למקלחת, זה מקל מעט וגם מעביר את הזמן. בשעה כלשהי מגיעה רופאה למחלקה ואני מבקשת להיבדק, אין שינוי ממשי וזה עושה לי כ"כ רע. לא רק שאין מי שיעודד אותי, הרופאה נוזפת בי שאני כל הזמן על הרגליים, שאני מתישה את עצמי, שלא יהיה לי כוח לאחר כך ושכדאי לי לקחת משככים (פטידין) כי זה ירפה אותי ויקדם את התהליך. בא לי לבכות ממנה. זין, אני ממשיכה כמו שאני מרגישה למרות שכבר לא ממש בטוחה בעצמי. הנה הם כל 4,3 דקות לפעמים אפילו 2 דקות. אני לא מפחדת מהציר, רק רוצה להגיע למנוחה שאחרי. השעה כבר 5 לפנות בוקר, אני לא מאמינה שאני מצליחה להעביר את השעות הכואבות האלה לבד. אם זה ממשיך ככה צפוף ואני לא "נפתחת" מספיק אני הולכת על אפידורל כי פשוט לא אסחוב כך הרבה שעות וזה עוד אמור רק להתחזק... אני מיואשת ומחליטה ללכת להיבדק שוב. בחדר בדיקות אני ממתינה לבדיקה וממשיכה עם הצירים, לפחות אני לא לבד. ציר אחד אני נשענת על הדלפק ולידי מופיעה מיילדת עם חיוך שמתקרבת קרוב קרוב, שואלת "ציר?" ומעסה לי את הגב התחתון. זה עשה לי נעים בפנים ובחוץ, בא לי לבכות. תודה.
הנה בודקים אותי, כמה נו כמה? 4 ובציר אפילו 5... לא נכון, עובדים עלי, נרגעתי. עכשיו אני בדרך למרכז לידה כמו שביקשתי. אנחנו משלמים עבור השהייה שם, מקפיצים לנו מיילדת במיוחד למרכז (כי הוא כרגע ריק) ואנו ממתינים שייקחו אותנו לשם. הנה אנחנו בחדר פרטי במרכז הלידה. שעות הבוקר המוקדמות של יום שני, נוף ים בחלון, הכל מסביב שקט ואסתטי ונוח ופרטי. ואיך הלידה מתקדמת? לא יאמן, אבל מהרגע שנכנסתי לבדיקה האחרונה הצירים תפסו מרווח של 5 דקות אחד מהשני ועוצמת הציר נשארה גם היא פחות או יותר אותו דבר עד סוף הלידה. כבר היה לי ברור שלא אצטרך אפידורל, אפילו לא חשבתי על זה. היה לי נוח במקום בו נמצאתי והייתי פנויה לגמרי להיכנס לעצמי ולהתרכז. בן זוגי והמיילדת מקרקרים סביבי ודואגים שיהיה לי נוח, שלא אהיה רעבה או צמאה, לא מוציאים מילה כשאני עוצמת עיניים לכמה רגעים ומנמנמת. הרבה דברים שחשבתי שיעזרו לי עם הכאב מתגלים כחסרי תועלת ואחרים כמועילים דווקא. לא נוח לי לשבת על הכדור הפיזיו' כי כל לחץ באזור עצם הזנב מטריף אותי, וגם שינויי תנוחות זה לא זה. המיילדת לוקחת אותי אליה עם כל ציר ומורה לי לעמוד עם גבי מופנה לבטנה ולהתיישב על ברכיה.מעין חצי עמידה חצי ישיבה, כך שאני רפויה, משעינה את כובד משקלי עליה והיא מניעה את האגן שלה בתנועות סיבוביות, כך שבעצם אנחנו נעות יחדיו. מישהו מניע אותי מבחוץ ואני לא צריכה להתאמץ פיזית על מנת למצוא לעצמי תנוחה נסבלת. עוזר לי לשאוף עמוק כל ציר ולנשוף החוצה בחוזקה את האוויר. זאת גיליתי תוך כדי, שכאשר אני נושפת חזק ואם צריך גם משמיעה קול, אז אני מרגישה שאני דוחפת את הכאב החוצה. לא תיכננתי זה פשוט הרגיש לי נכון. גם במקלחת ביליתי לא מעט, לפעמים עזר ולפעמים לא, תלוי בעוצמת הציר. בין לבין אני נחה על הכורסא, הכדור, או משוחחת עם המיילדת על דא ועל הא ובעיקר על לידות. כל כך עייפה אחרי שני לילות בהם לא ממש ישנתי (לילות אוף וויט). המיילדת כל הזמן אומרת לי שהצירים יצטופפו ויתחזקו, אך זה לא קורה וזה מדהים את שתינו, כל 5 דק' ציר גם בפתיחה של 9. היא רוצה לפקוע את המים הנותרים כדי לקדם עניינים, אבל אני מפחדת מאינטנסיביות הצפויה ולא רוצה, אני מתקדמת יפה גם ככה. הגוף שלי מכיר אותי ויודע מה לעשות, הוא זנח את האינטנסיביות שהייתה בהתחלה (עד פתיחה 4) לטובת צירים טובים ורחוקים שאפשרו לי לנוח. בן זוגי מנמנם על הפוף, יותר נוח לי להיעזר במיילדת מאשר בו אבל טוב לי מאוד שהוא נוכח. מי שיסתכל מבחוץ לא יאמין שמתרחשת כאן לידה הכל שקט כל כך. בפתיחה 9 המיילדת מציעה לי אמבטיה ואני נכנסת מפוחדת למדי מהבאות אבל מרגישה בידיים בטוחות. אני במים עוצמת עיניים, בן זוגי והמיילדת לא עוזבים אותי לרגע ואני מרגישה כל שנייה שעוברת ואת הציר החזק שפוקד אותי, אותו אני מעבירה בריחוף במים משתדלת לא לגעת בדופן האמבט. זהו, פתיחה מלאה, מחכה ללחץ, מעניין איך זה מרגיש אני מתה מפחד... ואז, פלאק, מרגישה מצוין את הראש כאילו נופל למטה על קרקעית האגן שלי ומיד צורך ללחוץ. מרימים אותי מהמים , מוציאים אותי ואני מובלת למיטה, הכל בעיניים עצומות לא מסוגלת לפקוח אותן, הרגשה מוזרה ביותר. אני ממשיכה לתקשר עם המיילדת, חצי לוחשת חצי מדברת, על איך עדיף ללחוץ, אולי בכריעה. היא מציעה לי לשכב, דווקא נראה לי, מקסימום אשנה תנוחה, העיקר לעבור את זה כבר. אני צלולה לגמרי אבל ממשיכה בעיניים עצומות. עכשיו לוחצת! לוקחת את הברכיים אלי ושואגת החוצה את הלחיצה. מאוד אפקטיבי לי לשאוג את הדחף החוצה זה היה הכי טבעי וממש לא ביטא כאב אלא צורך בסיסי של הגוף. תחושה מוזרה, כי לא בדיוק כואב אבל גם לא לא-כואב. בדיעבד אמרתי שזו תחושה מגעילה. מה שנותר משק מי השפיר מציץ החוצה והמיילדת סוף סוף פוקעת אותם. הפירנאום נמתח ומרגיש כמו גומי חסר תחושה. בן זוגי סיפר לי שהמיילדת שפכה עלי שמן בכמויות ועיסתה כל הזמן. באחת הלחיצות התחננתי "תוציאי אותו כבר!" ותוך כדי אני אומרת לעצמי בראש "איזה מצחיקה את, מה את מבקשת שתוציא אותו". גם שאלתי אותה אם היא גוזרת אותי (שיעור אומנות ממש, חה,חה,חה). אני מקושרת לעצמי לחלוטין. אני שומעת את המיילדת אומרת שבלונדיני הוא לא ומראה לבן זוגי את הראש שבפתח. כמה פעמים שיננתי לעצמי שאם ארגיש שזהו ומשם כבר לא יצא כלום היום, אז זה סימן שאני בודאי לפני הלחיצה האחרונה. שכחתי את זה ואמרתי בליבי "זהו, זה בלתי אפשרי..." ופלופ הראש בחוץ, אני מסתכלת על המחזה המוזר הזה ולא מאמינה שזו אני... ואז עוד קצת והתינוק בחוץץץ. בסכ"ה כ-10 דק' של לחיצות. א-נ-י ל-א מ-א-מ-י-נ-ה ש-ע-ש-י-ת-י א-ת ז-ה וכל מה שאני מסוגלת להגיד זה "זה נגמר, זה נגמר, זה נגמר..." לא בכי (אחרי כל הדמעות שהזלתי עם כל סיפור לידה ששמעתי אי פעם) ולא התרגשות עצומה, פשוט הרגשת תודה וגאווה גדולה. מניחים אותו עלי מיד, חמים וחלקלק ובוכה ואני ערנית לחלוטין, קצת צרודה, מתבוננת בפיצפון ומחייכת אליו ואל האב הטרי בשנית. אח"כ השילייה, אוי שכחתי ממנה, נפלטת החוצה חמימה; וחבל הטבור מפסיק לפעום ונחתך; ושני קרעים קטנטנים שנתפרים; ואני שקצת עושה בעיות ומתעלפת לכמה שניות אחרי שקמה לשירותים. אני מתאוששת יפה בימים הקרובים, ממש לא דומה להתאוששות המזוויעה מהניתוח. והחיים ממשיכים על כל תכולתם, ואני? אני מסופקת על ההישג הקטן שלי ומספרת לכן את הסיפור.

לסיכום, מבלי להחשיב את היומיים אשפוז ומדי פעם צירים, הייתי כ-9 שעות בחדר לידה (מפתיחה של 4) ועוד כ-12 שעות של צירים כואבים קודם לכן במחלקה. עזר לי ביותר להתכונן ללידה וללמוד מתוך חוויות של אחרות. מה שעזר לי בצירים: התמודדות עם כל ציר בנפרד כאן ועכשיו, שאיפות עמוקות ונשיפות חזקות החוצה, שימוש בקול, הרפיה של הגוף, מקלחת, בן אדם נוסף שמכיר את התהליך, סביבה נוחה נעימה ושקטה וטונות של פרטיות (חשוב חשוב חשוב). ברגע שהייתי רגועה ובטוחה יכולתי להתמסר ולהתרכז בעצמי. קשה להגיד שנהנתי מהלידה אבל בשום פנים ואופן לא הייתי חוזרת על הניתוח שזכור לי לרעה. הלידה הזו לא הייתה זקוקה למשככי כאבים, אבל לא סגרתי את האופציה לקבלם באף שלב. בשורה התחתונה: הגוף מוביל את עצמו ועושה זאת עוד יותר טוב כשנותנים לו את התנאים האופטימלים, אם אין סיבוכים כמובן. ועוד דבר קטן, דווקא אחרי הניתוח בלידה הראשונה, החיבור לתינוקת היה מידי, ובפעם השנייה בלידה רגילה לקח קצת זמן. עכשיו אני מאוהבת לגמרי בבונבון הקטן וגם אחותו הגדולה שמנשקת אותו על הלחיים אומרת "הוא חמוד..."

נעמה




תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
25/6/2005  17:30 וואו, צמרמורת... איזה סיפור מרגש. המון המון המון מזלטוב! (ל"ת) - פילפילה
25/6/2005  17:47 נעמה יקרה - ליאורקה
25/6/2005  17:53 חוויה מתקנת נפלאה! מזל-טוב! (ל"ת) - שירה של תמיר
25/6/2005  18:25 איזה כיף-כל הכבוד על הנחישות והביצוע... (ל"ת) - אילנה
25/6/2005  19:14 איזו חוויה נפלאהת המון המון מזל טוב ואושר! (ל"ת) - ניצן
25/6/2005  19:15 נעמה - שירלי2
25/6/2005  19:42 כל הכבוד לך ומזל טוב! (ל"ת) -
25/6/2005  19:59 נעמה!!! - ליאתיתי
25/6/2005  20:40 נעמה - היילי
25/6/2005  21:14 מקסימה!! - נועה
25/6/2005  21:15 צ'ל כמובן 'תנאים לא אופטימליים' - סליחה (ל"ת) - נועה
25/6/2005  22:0 וואו, מרגש כל כך.כל הכבוד! הרבה מזל טוב, והמשך זורם. (ל"ת) - אריאלה
25/6/2005  22:24 מזל טוב לכם, וכל הכבוד לך, אישה חזקה. (ל"ת) - אירנה
25/6/2005  22:43 ההישג ה"קטן " ?! נעמה, אשה מדהימה שאת, מזמן לא קראתי - זהר
25/6/2005  23:3 וואו! איזה סיפור מרגש ואופטימי. המון מזל טוב (ל"ת) - דליה
26/6/2005  0:14 וואו! מזל טוב!!! (ל"ת) - Um_Netah
26/6/2005  3:17 הישג קטן?????????? - שרון-ש
26/6/2005  7:26 נעמה יקרה, ריגשת אותי מאוד, המון המון מזל טוב (ל"ת) - טין טין
26/6/2005  7:49 וואוו, לא חשבתי שאקבל המון תגובות נפלאות שמעבירות בי צמרמורת נעימה, תודה לכולן! (ל"ת) - גנקורו
26/6/2005  7:55 מזל טוב על הלנל"ק המופלא (ל"ת) - גימלית
26/6/2005  7:58 וואו! מזל טוב! - תם תם
26/6/2005  8:16 וואו ! לא מצאתי מילים אחרות, - עידית של שחר
26/6/2005  8:34 נעמה - ורד שלשחר
26/6/2005  9:55 נעמה - ליק333
26/6/2005  10:40 לנעמה אשת חיל - מיקה
26/6/2005  10:51 נעמה - לירון
26/6/2005  14:2 תודה,תודה.תודה, לוקחת את הכל פנימה. נעמה. (ל"ת) - קנגורו
26/6/2005  14:27 תודה, הייתי זקוקה ללסיפור כזה היום.... - קרן (אחרת)
27/6/2005  9:38 וואאו נעמה, נראה לי שזה יהיה סיפור ההשראה שלי, - ורד ג.
27/6/2005  10:0 נעמה, - יעל.ש
27/6/2005  12:23 נעמה - מדהים - גלית של רום ורז / גלית


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש