והפעם על כויות.
אתחיל בסיפור על חברתי. רוקחת נהדרת. פ. הצטיינה לא רק באישיות כובשת, כי אם גם ביכולת מקצועית יוצאת דופן. בתחילת הקריירה שלה (גם היא בזקנות) עבדה בבית מרקחת פרטי באחת משכונות העיר. אנשים שהזדמנו במקרה לבית המרקחת, נהגו לחזור אליו במיוחד, למרות ריחוקו ממרכז העיר, רק בגללה. לא אחד היא הצילה מטעויות של רופאים. כמה אנשים חסכו כסף רב כשמצאה להם תחליפים טובים יותר, המליצה על חומרי קוסמטיקה משגעים. בקיצור: רוקחת שווה! יום אחד, קרא ל-פ. בעל בית המרקחת בכעס רב, וטען, שמישהו התלונן שהיא מחייכת יותר מדי.
חברתי א. רופאת שיניים נהדרת. האדם הצנוע והשקט ביותר שאני מכירה. הגיעה גברת, שהתלוננה עליה שיש לה ריח של חידקים! א. אישה נקיה, אסטטית ונעימת סבר (וגם סבלנית באופן מיוחד) נתנה לגברת לרחרח אותה מכל העברים, עד שהתברר שהמסכה שלבשה על פניה, נחשדה כ"מחויידקת". אני כבר הייתי בורחת מהחדר.
כשעבדתי בקופת חולים, קרא לי יום אחד המנהל הרפואי ובפיו תלונה קשה: אמא שבאה עם שני ילדים, בעלי שיניים מוזנחות מאד מאד, שלא לדבר על קושי רב בבדיקתם,טרחה להתקשר והתלוננה בכעס עלי, וזאת משום שעבדתי שם ביום שני בערב, ולילדה היה חוג דוקא ביום שני. חוץ מזה, לא מצא חן בעיניה, ששלחתי את ילדיה לשיננית ולא סיימתי את כל הטיפולים בילדיה השניים באותו ערב (יום שני הארור, כן?) כל זאת בחצי שעה שהוקצבה לשניהם יחד.
חלק מהמקרים ארעו לפני שנים רבות. חלקם לחברותי ולא לי, אבל אני זוכרת אותם כצרובים על לבי, הרבה יותר מתודות, שבחים או מילים טובות. באיזו קלות כווים את הלב. כל כויה כזו מכווצת וגורמת לפחד וחוסר רצון לפתוח את הלב לכווה הפוטנציאלי הבא, שאולי בכלל חף מכוונות זדון.
|
תוכן ההודעה:
|
